לא היה לי צל של מושג איך הגעתי מריצה בחושך לשכיבה על הספה
בחדר האורחים עם אור דלוק, כאב חד בעצם הלחי ואיש עם גלימה
ועין שלישית במצח יושב על הכורסא מולי ולוגם מהספל שקניתי
בלונדון שעליו היה כתוב world's best lover שאותו קניתי ברגע
של תסביך אגו.
זה הולך להיות יום ארוך, חשבתי לעצמי...
ניסיתי לקום מהספה אבל יותר מדי כאב לי.
"אתה יודע, בשביל גזע של יצורים המשוכנעים שהם צורת החיים הכי
אניטיליגנטית ביקום אתם די מטומטמים", אמר האיש בגלימה. הוא
נראה די מבוגר, שיער מאפיר ופנים מלאות סמכותיות.
מלמלתי משהו חסר פשר, אפילו בשבילי. ואני תמיד יודע מה אני
ממלמל. אני בטוח שאם אנשים אחרים היו יודעים מה אני ממלמל
העולם היה מקום טוב יותר. את הדברים החכמים ביותר שאמרתי אמרתי
במלמולים, הבעיה היא שדברי החכמה שלי לא נתפסים על ידי הקיבולת
המוחית המצומצמת של בני אנוש רגילים אז בדרך כלל הם מניחים
שלקחתי לריאות יותר מדי פעמים.
"מה אתה ממלמל שם?" האיש שאל.
"לא יודע..." זה היה הדבר ההגיוני הראשון שיצא לי מהפה בעשר
שניות ההכרה האחרונות שלי.
"טוב. בכל אופן, הרשה לי רק לעדכן אותך ברצף האירועים שהביאו
אותך למצב שאתה נמצא בו כרגע. אתה זכית לביקור חפוז מגלאטור
והכלכלב שלו, דבר שנעשה מטעות בתום לב, עד כמה שתום לב נוגע
לגלאטור, ולפיכך נחשפת לפרטים על היקום שלנו ועל קנוניה
בינגלאקטית שהמועצה העליונה, ביניהם אני, לא יכולה להרשות
שתמשיך לנשום בעוד אתה יודע אותם. דבר הטעות הגיע לאוזנינו
והמועצה שלחה אותי לתקן את העוול. חיכיתי לך בביב שופכין הזה,
הגעת ורצת עם הפרצוף לתוך הדלת. אתה בטוח שאתם עברתם את השלב
של הקופים? נדמה לי שהאבולוציה ראתה מה יצא מכם והיא פשוט נטשה
אתכם בשלב ביניים. אתם חושבים שאתם גזע עליון כי הצלחתם לבנות
פצצת אטום? האחיינית שלי בונה פצצת אטום לשיעורי בית במדעים.
אם אתם רוצים להרשים אותנו באינטיליגנציה הנעלה שלכם, תכוונו
את השעון על הדי וי די. אצלנו הקימו ועדה של טובי המוחות
המדעיים על הפלנטה והדבר הדפוק הזה עדיין לא ברור לנו. אגב,
אתה קורא לצואת גומלקים הזאת קפה? הנוזל הירקרק שאני מפריש
מהעין האמצעית שלי בבוקר יולי דומה יותר לקפה מהחרא הזה.." הוא
הסתכל אל תוך הספל והניח אותו על השולחן הקטן. לאחר מכן הוא
הוציא מכיס החלוק שלו דבר דמוי סיגריה, רק שהוא היה סגול. הוא
הרים את הסיגריה הסגולה מול העין השלישית שלו וקרן של אנרגיה
ירוקה יצאה מהעין והדליקה את הקצה שלה. נשארה להבה קטנה שאותה
הוא כיבה ואז שם את הסיגריה בפיו והחל לעשן.
תחושת התדהמה והבלבול החליפה את תחושת הכאב בעצם הלחי. מלמלתי
שוב דברים חסרי פשר. הצלחתי לגרום לעצמי לקום לתנוחת ישיבה.
גיליתי שהרבה יותר קל להיות נדהם ומבולבל בתנוחת ישיבה.
"תן לי שניה אחת להתפקס פה", אמרתי בצלילות ובאופן שהדהים אותי
יחסית לעובדה שיושב מולי איש עם עין שלישית במצח שיורה ג'יפה
ירוקה על סיגריה סגולה ומדבר איתי על פצצות אטום וחרא של
גומלקים.
"בטח שאתה צריך להתפקס" האיש אמר בטון מזלזל. "המוח הפרימיטיבי
שלכם לא מצליח לקלוט שום דבר שלא ראיתם בטלויזיה".
עצמתי עיניים ולקחתי נשימה ארוכה תוך כדי מחשבה שאולי החברים
שלי צדקו, אולי באמת לקחתי לריאות יותר מדי פעמים. העניין הוא
שמעולם לא עישנתי סמים קלים אבל בכל זאת בחרתי לא לתקן אותם.
בעולם של ילד בן 16 ההנחה הרווחת היא שאם כולם חושבים שאתה
מעשן זה הכרטיס שלך למקובלות חברתית. זה לא עבד אז, זה לא עובד
גם היום.
פתחתי את העיניים והבחנתי בעיניו המסתכלות עליי בבוז ובסיגריה
הסגולה בוערת בזוית פיו.
"מי אתה?" שאלתי.
"קוראים לי יאצק. ואם אתה הולך להריץ פה בדיחות על הטמבל הזה
מזהו זה אני אקרע לך חור תחת שלישי. הוא הוציא את הסיגריה מפיו
ונשף עשן שלמרבה ההפתעה היה לבן.
"שלישי?" שאלתי, והתחרטתי על כך במחשבה שאנטומיה של אנשים
משולשי עיניים היא לא בראש מעיניי.
"אהה... לא חשוב, עזוב"... הוא אמר בשקט והשמיט את ראשו עם
מבטו הצידה בעודו לוקח עוד שאכטה.
"בשפה שלנו יאצק זו מילה שאומרת 'הוא אשר עינו השלישית נותנת
לו ראייה טובה יותר משתי העיניים ביחד של בני האנוש המחורבנים
האלה, שיאכלו חרא של דמקקצים'. אתה וודאי יכול להבין שההורים
שלי לא חיבבו את הגזע שלכם, עכשיו אני מבין אותם."
"מה אתה הולך לעשות לי?" שאלתי בטון רועד ומפוחד את אותה שאלה
ששואלת בחורה בשירותים של הTLV.
"אם זה היה תלוי בי, הייתי זורק אותך לחור שחור מספר 2856, אבל
חילופי שלטון בפלנטת זורגון הוציאו את כל הכיף מלהיות חבר
במועצה העליונה. התקנות החדשות גורסות שאם פרטים על עניינים
פנימיים מגיעות לאזני צד שלישי, חובתנו היא לגייס אותו
לכוחותינו. אסור לנו להרוג אותו אבל אנחנו מנצלים פרצה בחוק
לעניין הזה. אם אנחנו בעיצומה של מלחמה אנחנו מגייסים אותו
לחיל רגלים ומציבים אותו בראש החטיבה הראשונה שנכנסת לשדה
הקרב, המוות הוא מיידי".
"זה מה שאתם הולכים לעשות לי?"
"אם נותר קצת צדק בעולם", הוא נשף עשן וזרק את הסיגריה בספל על
השולחן.
"עכשיו בוא. הסתבכת בזה מספיק, אין לנו זמן לבזבז". אמר יאצק
ופנה ללכת אל המטבח. הלכתי אחריו, מנסה לחשוב על איזה שיר לבקש
שישימו בלוויה שלי אבל אז הבנתי שלא סביר ששמעו על ACDC בפלנטת
זורגון. הוא תפס לי את היד ונעלם אל תוך הקיר, מושך אותי
אחריו. מצאתי את עצמי בגן השעשועים לא רחוק מהבית. "בוא", אמר
יאצק והלך לכיון הקרוסלה.
הוא הניף את ידו לעבר הילדים שהיו עליה באותו זמן והם ברחו משם
בצעקות ובכי. הוא התיישב ושם את ידיו על החישוק העגול במרכז
הקרוסלה. עמדתי שם מנסה להבין מה לעזאזל הוא עושה. הוא הסתכל
עליי בבוז וסימן לי עם הראש לשבת. התיישבתי לידו.
הוא הסתכל עליי בבוז מעורבב עם גועל וסלידה וסימן לי לשבת
מולו.
"שים את הידיים במרכז", הוא אמר בטון מיואש.
שמתי את הידיים על החישוק והוא החל לסובב את הקרוסלה. הוא
התחיל לאט והגביר את המהירות עד שנאלצתי לעצום עיניים ולחכות
לארוחת הבוקר שתעלה.
כשהרגשתי שהפסקנו להסתובב פתחתי את העיניים וראיתי שאנחנו
נמצאים באמצע מגרש אספלט שמפוזרות עליו אלפי קרוסלות מסתובבות
עד האופק. בכל שניה אנשים עם גלימות עולים ונעלמים ובקרוסלה
אחרת מופיעים, זה נראה כמו טרמינל של קרוסלות.
יאצק ירד והציץ בשעון היד שלו.
"הדפק הזה שוב מאחר!" הוא רטן. "כשאני תופס אותו אני ישר זורק
אותו לחור שחור מספר 3296!"
"אה, יאצק?"
"כן, מה אתה רוצה?" הוא רטן שוב בלי להסתכל עליי.
"תסביר לי שוב למה אני פה?" שאלתי ומיד התחרטתי. המחשבה על
חורים שחורים ממוספרים לא עשתה לי טוב.
הוא הרים את ראשו במחווה של יאוש והסתובב אליי.
"אני מניח שאני יכול להגיד לך, היות ואתה הולך למות".
בלעתי רוק.
"בגלל שאנחנו גזע נעלה מכם אנחנו לא מוצאים שעשוע בצורת ריקבון
מוחי כמו שאתם עושים עם הטלויזיה שלכם. במקום זה אנחנו מביטים
על החיים בכוכבי לכת אחרים. הכוכבים בשמיים שלכם הם המצלמות
שלנו. אנחנו מביטים על החיים בכוכב שלכם כאמצעי בידור זול,
בערך כמו סדרות הריאליטי בטלויזיה שלכם. זה היה בידור זול עד
שנתקלנו בהמצאה שלכם, הפלאפון. חשבנו שזה יהיה מכשיר קשר זול
ויעיל לתועלת ריגול. מנהיגנו הרם והנעלה בלקאר הסיק בחכמה
שקיאר, ראש צבאות המורדים, לא יחשוב אפילו על האפשרות שננקוט
באמצעים כה פרימיטיבים על מנת להלחם בו. הבעיה צצה כשגלאטור,
ראש הכוחות המזויינים, בגד בנו וערק לצבאו של קיאר. לו היה כבר
ידע על מכשירי הפלאפון והתועלת שבהם והוא מסר את המידע הזה
לקיאר. עכשיו יש בלגאן כי גילו את כל סודות הביון שלנו שהיו
המוצא האחרון ואנחנו מתכוננים למתקפה. כנראה בגלל טעות חישוב
של האויב, אתה קיבלת את מספר הפלאפון של אחד המרגלים של גלאטור
שמסתובב על הפלנטה העלובה שלכם לחפש חידושים בעולם הטלפונים
הסלולריים שעשויים לעזור לו. מכאן הפגישה החטופה שלך עם
גלאטור. ובגלל שלא נוכל לסכן שתגלה לשאר בני האנוש את מה
ששמעת, דבר שיסכן את כל מערכן הביון שלנו, עלינו להקדים תרופה
למכה ולכן אתה פה."
הדברים שלו החלו להשמע הגיוניים ולהסתדר אצלי בראש. הייתי גאה
בעצמי שלא מלמלתי דברים חסרי פשר.
"ומי זה היה הבחור שבא איתו?" שאלתי.
"חיית מחמד ועוזר אישי שהוא אימץ על הפלנטה המחורבנת שלכם".
"הבנתי".
הבנתי כי למעשה זה השתלב טוב מאוד עם תיאוריה שהיתה לי שנים,
תיאוריה שגורסת שבני אדם הם חיות מחמד של יצורים נעלים יותר.
פשוט ציפיתי שהיצורים העליונים יהיו משהו בסגנון של ספוק. אני
בטוח שספוק לא היה משמיץ את הקפה שלי.
באותו רגע הגיע אוטובוס בצבעים מזעזעים. הוא נראה כמו שילוב
של ציור של ג'קסון פולוק ומשהו שהיפי הקיא והפך אותו לאומנות
פסיכדלית. הדלתות נפתחו והנהג התגלה כאיש רזה וקירח עם
משקפיים. לא היתה לו עין שלישית, דבר שהתגלה כשינוי מרענן, אבל
אותה החליפו שתי זרועות תמנון קטנות שיצאו אחת מכל אוזן. יאצק
עלה ראשון והתחיל לצרוח על האיש בשפה שלא הבנתי. הוא התיישב
במושב הקדמי מאחורי הנהג וסימן לי לשבת במושב בצד השני.
התיישבתי והתחלנו לנסוע.
"איך זה שאתה מדבר איתי עברית ופה אתה מדבר בשפה חייזרית או
משהו?" שאלתי בתמיהה.
הוא השמיע אנחה.
"קראת את מדריך הטרמפיטס לגלקסיה? נדמה לי שאצלכם הוא רב מכר,
אצלנו הוא נזרק לסל המוזלים."
"כן, נו?" עניתי.
"דג בבל"...
"נו?"..
"זו שיטה מיושנת אבל זה אותו עיקרון. אצלנו זה דג אשור. ההבדל
הוא שבדגם שלנו אנחנו מסוגלים לא רק להבין שפות לא מוכרות אלא
גם לדבר אותן. ככה הצלחתי לתקשר עם הטיפש בכסא הנהג". הוא
מפלנטת מרטאן, אנשים קצת יותר מתוחכמים מכם אבל לא מספיק בשביל
להזיז אותם מהמקום הראוי להם בלוח המשדרים שלנו, שידורים
חוזרים בשעות הלילה".
את המשפט האחרון הוא אמר בקול רם בכוונה שהנהג ישמע.
"ואתם תוקעים אותו באוזן או באחד משני הרקטומים שלכם?" צחקתי
ומיד התחרטתי על חוסר הטאקט שלי במה שנוגע לשאלות רטוריות
כשג'יפה ירוקה שנורתה מעינו השלישית של יאצק יצרה חור בינוני
בגודלו בחלון, כסנטימטר מעל הראש שלי.
אחרי עשר דקות נסיעה הגענו לארמון גדול באמצע מדבר.
האוטובוס נכנס למערה תת קרקעית ועצר במחסום מאוייש בשני גברים
חסונים ומשולשי עיניים שהזכירו לי את הטמבלים שעבדתי איתם
בשירות הצבאי שלי במג"ב, חוץ מהקטע של השלוש עיניים כמובן. אחד
מהם התקדם לחלון שלידו ישב יאצק עם רובה מוזר למראה בידו. יאצק
נתן לו מחווה בידו והשומר סימן לשני לפתוח את המחסום. המחסום
הורם והמשכנו פנימה.
האוטובוס עצר בחניון ריק לגמרי שמזכיר חניון של קניונים.
הדלתות נפתחו ויאצק מיהר לצאת, לא לפני שהביא סטירה לאחורי
ראשו הקירח של הנהג שנראה אפאתי למחווה הזו, חוץ מזרועות
התמנון שיצאו מאוזניו שהחלו להתפתל בחוסר מנוחה. יצאתי אחרי
יאצק והלכנו לכיוון דלת גדולה מברזל שעליה שמרו עוד שני
שומרים. אחד מהם לחץ על כפתור ליד הדלת והיא נפתחה בצליל מאוד
מרשים, צליל שאם הצוות של האנטרפרייז היה שומע הם היו אומרים
"אוווווווווו"...
הלכנו לאורך מסדרון ארוך שרצפתו, קירותיו ותקרתו היו עשויים
מברזל. הגענו לעוד דלת שגם אותה פתחו בשבילנו. מצאתי את עצמי
בחדר משיש עצום בגודלו שהיו בו שתי מרפסות, אחת מעל השניה, כל
מרפסת התפרסה על כל היקף החדר ועל כל מרפסת עמדו עשרות אנשים
בגלימות. הם היו משולשי עיניים רק בשביל לשמור על סימטריה.
במרכז החדר התייצב כסא גדול ומפואר משיש ועליו ישב איש קטן
מזוקן. יאצק צעד לעבר הכסא וכרע ברך לכבוד הזקן. כשקם על רגליו
הוא דיבר בטון סמכותי אל הזקן בשפה שאותה לא הבנתי, שיערתי שזו
שפתם האמיתית.
הזקן השיב אליו באותה שפה, ובמשך חמש הדקות הבאות הם החליפו
דברים ומדי פעם יאצק היה מצביע עליי ואומר משהו שאפילו בשפה לא
מובנת יכולתי להבין שהיה משהו מזלזל. אחרי הדברים האחרונים של
הזקן יאצק חזר אליי.
"מנהיגנו הנערץ בלקאר בחכמתו החליט שיצור כה נחות שכמוך הניחן
בטפשות שאפילו הגלאברות מפלנטת בוצילק יתייחסו אליה בשאט נפש,
לא יועיל לנו בשום אופן ועליי לעשות בך ככל שאני רואה לנכון."
הוא אמר וחייך חיוך זדוני. הוא תפס בזרועי וגרר אותי לדלת
שהיתה לימיני לצלילי תרועות צהלה של כל הנוכחים.
השומר פתח את הדלת ויאצק השליך אותי פנימה ונפלתי עם הלחי על
רצפת הברזל. עצם הלחי שלי נזכרה שהיא צריכה לגרום לי כאבים,
ואיזה זמן יותר טוב לכך מאשר כשהיא מוטחת על רצפת ברזל? נאנקתי
מכאבים הדלת נסגרה אחריי. כשהרמתי את מבטי מצאתי את עצמי בחדר
קטן מברזל שלא היה בו כלום חוץ מאיש שמנמן ומזוקן עם זרועות
תמנון באזניים עומד מאחורי פרגוד מזכוכית לפני שולחן בקרה עם
המון כפתורים ואורות מהבהבים, כאלה אורות מהבהבים שהצוות של
האנטרפרייז לא יתלהב מהם יותר מדי. אוסף הפריטים בין הזרועות
נראה לי מוכר מאיפשהו, לקחה לי שניה לזהות שזה היה יוני, הבחור
מהחנות, שאם לא הייתי אחוז הלם הייתי אומר לו שיותר מחמיא לו
בלי התמנון באזניים.
"לא הולך לנו היום, מה?" הוא אמר בחיוך. "אל תדאג אני אטפל בך
טוב. הם לא צריכים לדעת, זה יהיה הסוד הקטן שלנו". הוא קרץ
ולחץ על כמה כפתורים בשולחן הבקרה. לפתע באמצע החדר נפער חור
שנראה כמו שער בינגלאקטי למימד אחר. סטרתי לעצמי על ההנחה הזאת
בהבנה שאני רואה יותר מדי טלויזיה.
"תמסור ד"ש למיכל!" צעק יוני בגלל הרעש שעשה החור בדיוק לפני
ששאב אותי פנימה.
בעודי נופל בתוך חור תולעת מוזר היה נדמה לי ששמעתי את השיר
ההוא מביג ליבובסקי, כשה-dude מסטול ורוקד עם פינים של
באולינג.
הזכרתי לעצמי שאם אני אחיה אחרי זה אני צריך לראות שוב את ביג
ליבובסקי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.