"יום חלש היום, למה שלא תצא להפסקה מוקדמת? אני אתקשר אליך אם
יתחיל להיות עמוס יותר פה".
אני מחבב מאוד את הבוסית שלי. היא בחורה כארז, מהסוג שאתה רוצה
שתהיה ידידה קרובה שלך אבל אתה לא רוצה להתקרב אליה יותר מדי.
הסכמתי והרמתי את הז'קט שהיה זרוק על משענת הכסא שעליו אנחנו
שמים את הדיסקים לשמיעה בחנות. המוזיקה ששמנו בחנות דיסקים
היתה מהמוזיקה שרגילים לשמוע בחנויות, לא משהו שאוהבי המוזיקה
הכבדים ישימו, הדברים האלה שנותנים אווירה נינוחה ברקע בשביל
הקונה. נורה ג'ונס, ג'וני מיטשל, לאונרד כהן, ניק דרייק, כאלה.
רוב הדיסקים שם היו של מיכל, הבוסית. בחורה 25 שלא מתביישת
להודות שהידע המוזיקלי שלה לא תואם את זה שרוב האנשים שמנהלים
חנות לדיסקים ותקליטים יכולים להתגאות שיש להם. למעשה, את רוב
הדברים שאני שומע היא לא מכירה, חוץ מהדברים היותר פופוליסטים.
הביטלס, לד זפלין, הדברים היותר מוכרים של קווין וכאלה. לפעמים
אני מביא את הדברים שלי בשביל לשבור את השגרה, פעם אחת שמתי
משהו מהתקופה הפחות מסמפטת של טום ווייטס וזכיתי למבטים תמוהים
ממיכל, עיניים פעורות מכמה לקוחות וכמה מחמאות משוחרי המוזיקה
הכבדים שלפעמים החנות זוכה להם. מיכל חשבה שהשתגעתי שאני שומע
את ה"יצור" הזה, כפי שהיא מכנה אותו. ניסיתי פעם לשכנע אותה
להקשיב לדברים שהיא לא שומעת בדרך כלל, היא לא ממש נענתה. היא
תמיד טוענת שהיא עצלנית מדי לשבת על התחת ולהקשיב ביתר תשומת
לב לעשרות אלבומים בשבוע בשביל להרוויח את התואר הנכסף של שוחר
מוזיקה. אבל עושה רושם שהיא מסתדרת בחנות, היא מניחה שהלקוחות
יודעים מה הם רוצים מהמוזיקה שלהם והם כבר יעשו את המחקר
האומנותי. אם מישהו היה שואל אותה על המלצות לז'אנרים
מסויימים, להקות, או שאר הדברים האלה שהיא לא מבינה בהם היא
היתה קוראת לי. לפעמים הדברים שחלק מהלקוחות רצו לא היו מוכרים
גם לי. במקרים הנדירים האלה הייתי מרים טלפון לאחי שהוא
אנציקלופדיה למוזיקה.
תמיד תהיתי באיזה מועדון אפל במערה תת קרקעית במינכן האנשים
האלה היו מוצאים את הדברים המוזרים שהם ביקשו ממני להביא להם.
השעה היתה אחת עשרה ורבע, מספיק זמן להספיק לתפריט ארוחת הבוקר
באחד מבתי הקפה העומדים לרשותי ושרק מחכים לנפח לי את
האוברדראפט. בדרכי החוצה בעודי נאבק עם הז'קט נתקלתי ביוני
מעיין במדפים של הג'אז והבלוז. הוא היה אחד משוחרי המוזיקה
שנוהגים לפקוד את החנות כדרך קבע. בירכתי אותו לשלום, טפחתי על
כתפו והמשכתי בדרכי החוצה. הוא היה מאלה שבאים בשביל לפתוח
בשיחות עם המוכרים ואף פעם לא לקנות. נדמה לי שהוא בא פחות
בשביל השיחה ויותר בשביל לפלרטט עם הבוסית. הוא נראה כל כך
מסור למטרה, לא היה לי לב לספר לו שיש לה חבר, ונראה לי שגם לה
לא.
היה חם בחוץ, יותר חם ממה שהיה מוקדם יותר בבוקר. חשבתי להכנס
להחזיר את הז'קט אבל אז זה אומר לפתוח בשיחה עם יוני ולא התחשק
לי. הורדתי את הז'קט והחזקתי אותו מתחת לבית השחי. בעודי הולך
לעבר הרחוב הראשי ניסיתי לחשוב איפה אשב לקפה השני של הבוקר.
החלטתי לפקוד את המקום הנחמד ההוא בפינה עם המלצרית החמודה
שאני כמעט בטוח שזיינה אותי עם העיניים שלה לפני שבוע. תפסתי
את השולחן האחרון שהיה מוצל. הנחתי את הז'קט על משענת הכסא
והתיישבתי. ניסיתי להבחין מבעד לזגוגית לראות אם המלצרית ההיא
שם, היא לא היתה.
יצאה אליי מלצרית אחרת שלא זיינה אותי עם העיניים שלה.
הרגשתי קצת פגוע.
הזמנתי נס קפה ווופל בלגי עם סירופ.
אין כמו היפרגליקמיה על הבוקר.
בעודי מחכה לארוחת הבוקר שלי, שגבלה בארוחת צהריים, התבוננתי
בעוברים ושבים הממלאים את העיר המטורפת הזאת. אמא עם עגלה
ומשקפי שמש גדולות המדברת לתינוק שלה, בחור בנוי לתלפיות עם
החברה שלו מוציאים את הכלב הקטן שלהם, זוג זקנים משולבי
זרועות, כמה ילדות מחוררות עם חולצות מרילין מנסון, אופת',
סליפנוט ועוד להקה שלא הצלחתי להבחין בשמה.
הקפה הגיע קודם. לקחתי שתי לגימות ואז הגיע הוופל שעליו עטתי
כמו נשר על פגר. בעודי חופר לביסים האחרונים הפלאפון שלי רטט.
זה היה מספר חסוי. אני לא נוטה לענות למספרים חסויים. הכלל שלי
הוא שאם זה מישהו שאין לי את המספר שלו בזכרון, הוא יכול לחכות
עד שאני גומר את הוופל. ניתקתי והמשכתי לבלוס. אחרי עשר שניות
בערך הפלאפון רטט שוב, עדיין מספר חסוי.
אם אני לא אענה לזה עכשיו זה לא ייפסק.
"כן", עניתי בצורה שעד עתה ייחסתי לאנשים חשובים העונים לשיחות
נכנסות בפלאפון שלהם. הנחה זו היתה מוטעית.
"מספר 74", ענה לי קול לא מזוהה וקצת מאיים.
"מה?" עניתי בתמיהה. שכחתי ללעוס מרוב תמיהה.
הוא ניתק.
עכשיו אני משוכנע שאני צריך להחליף את המספר של הפלאפון. חוץ
מזה שאני ממשיך לקבל טלפונים מהמשוגעת ההיא שהשחלתי לה לשון
מהולה בג'ק דניאלס במסיבה ההיא לפני שבועיים, עכשיו יש לי מספר
שדומה לזה של סוחר סמים מפוקפק. המחשבה לא הרפתה ממני וגיליתי
שאני לא יכול להמשיך לאכול כשהמוח שלי טרוד במחשבות כאלה, אז
ביקשתי חשבון.
היו לי רק עשרים שקלים, זה לא הספיק. ביקשתי מהמלצרית שתגבה את
הסכום מהכרטיס אשראי כולל את הטיפ של עשרה אחוז. יכולתי לראות
את עצמי על הברכיים מתחנן בבכי תמרורים לבעל הבית שידחה לי את
מועד תשלום השכר דירה.
עכשיו בנוסף למחשבה הטורדנית של הסבת המקצוע החדשה שלי לסוחר
סמים, הטרדתי את עצמי במחשבה האם עשרה אחוז זה מעט מדי לטיפ.
לקחתי את הז'קט והלכתי. לא הסתכלתי לאן אני הולך ונתקלתי בבחור
צנום. התנצלתי והמשכתי. פתאום אני מרגיש יד מושכת את הזרוע
שלי. הסתובבתי לראות מה פשר העניין ואני רואה את אותו בחור
צנום שנתקלתי בו בוהה בי במבט שלא עשה לי הרגשה נעימה בבטן.
"תעזוב אותי!" אמרתי בקול הכי סמכותי שיכולתי להפגין מאחורי
הרגשת הפחד שאחזה בי לפתע כשהוא לפת את זרועי חזק יותר.
"מספר 74", הוא אמר בקול ששמעתי בשיחה הקצרה שהיתה לי מקודם.
תחושת הכאב בזרוע התחלפה בתדהמה מהולה בפחד וסקרנות כשאני בוהה
אל תוך עיניו, שעד עכשיו היו מוסתרות על ידי תלתלים עבים.
ניסיתי להגיד משהו אבל לא הצלחתי להוציא הברה אחת. הרגשתי את
הברכיים שלי נחלשות. הצלחתי לשכנע את המוח שלי לשלוח לגוף שלי
אותו חשמליים כלשהם שיצליחו להזיז משהו.
מצמצתי.
הוא לא היה שם. גם הכאב בזרוע נעלם.
נעמדתי במקום כדקה מנסה להבין מה קרה פה עכשיו.
הסתכלתי לימיני ועיני קלטה מספר בניין שמאוד לא רציתי לראות
באותו זמן.
היה זה מספר 74.
חשבתי לעצמי שזה צירוף מקרים ואין שום סיבה שבעולם שאני אלך
לאמת את החששות שלי שמשהו רע מאוד הולך לקרות לי.
ברגע זה שיחה ארוכה עם יוני נראתה בדיוק מה שאני צריך, כל דבר
שיסיח את דעתי ממה שקרה.
הסתכלתי מאחורי וראיתי את הבית קפה שישבתי בו קודם. סבתי על
עקבותיי והלכתי חזרה לכיוון החנות. אחרי כמאתיים מטר אני מסתכל
מסביבי ומבחין שוב במספר 74.
עכשיו זה רשמי, מיכל צדקה.
שנים של הערצה פנאטית לטום ווייטס הראו בי את אותותן, השתגעתי
לגמרי.
הורדתי מבטי אל המדרכה והמשכתי ללכת. כשלקחתי את הפניה שמאלה
לרחוב של החנות נהיה לי ממש קר. שמתי את המעיל והמשכתי. שמתי
את הידיים בכיסים והבחנתי במשהו בכיס הימני שלא היה שם קודם,
חתיכת נייר. הוצאתי אותה והסתכלתי עליה. היה כתוב עליה את
המספר 74. בשלב הזה השתכנעתי שדעתי נטרפה עליי. הסתכלתי לראות
איפה החנות והבחנתי אז שכל המספרים ברחוב היו 74. הייתי על סף
בכי מהמחשבה שהשתגעתי. אני צעיר מדי בשביל להשתגע. המחשבה על
עשרות שנים במוסד חולי נפש משחק שחמט עם יוליוס קיסר עוררה בי
חלחלה. אף פעם לא הייתי טוב בשחמט וכתונת משוגעים לא הולמת
אותי. מה אם יהיה לי גירוד מסיבי באף ואני לא אוכל לגרד? ואני
אפספס את העונה החדשה של 24! חשבתי שאולי זה חלום. אולי נרדמתי
בחנות מרוב שיעמום. אם זה חלום זה כבר לא משנה מה אעשה, אני
אשחק במשחק של המוח שלי. לקחתי נשימה והלכתי מאחורי הבניין
הראשון לפניי שהמספר 74 התנוסס עליו. ראיתי דמות עם גלימה
וברדס מכסה על ראשה. בעיר הזאת אפשר לראות הרבה דברים ביום
טוב, אנשים לובשי גלימה זה לא אחד מהם.
בלעתי רוק לפני שפניתי אל הדמות.
"ר... רצית לראות אותי?"
"לא מתאים לך להתעלם ממסרים". אמרה לי הדמות שהסתברה כאיש
מבוגר כששמעתי את קולו הרועד.
"אה... כן, זה לא... אני... לא'דע..."
"שקט!" הוא אמר בתקיפות. "יש חדשות בנוגע לבלקאר וצבאו?"
"מה?"
"בלקאר, חייבות להיות לך חדשות בנוגע למתקפה!"
"איזה חדשות? מי זה בלקאר?"
"אל תשחק איתי משחקים, ילד!" קולו נהיה תקיף יותר.
"אני לא משחק משחקים, אני נשבע!"
האיש הוריד מעל ראשו את הברדס. הוא נראה כמו איש מבוגר נורמלי
לכל דבר חוץ מהעין השלישית באמצע מצחו שגם היא, כמו שתי עיניו
האחרות, הסתכלה עליי בכעס.
הוא התקרב אליי לאט. ניסיתי להתרחק ולברוח משם אבל לא הצלחתי
להזיז את הרגליים. הוא נעצר כמטר לפני והסתכל לי בעיניים כעשר
שניות במבט רציני.
"אתה שלובדר?"
"מה?.. "
אחרי שלקח נשימה ארוכה הוא לבש את הברדס שוב והתרחק כמה צעדים
אחורה.
"אתה צריך להחליף את המספר טלפון שלך." הוא אמר בטון מאוכזב
ונעלם אל תוך קיר הבניין. רץ מאחוריו היה הבחור הצנום והמפחיד
מהרחוב שיצא מהשיחים. הוא רץ, נתקע בקיר ונפל. הוא קם, התנדנד
קצת ובזהירות לקח צעדים קטנים ונעלם אל תוך הקיר.
מצמצתי כמה פעמים וסגרתי את הלסת שלי בניגוד גמור למה שהמוח
שלי פקד עליי. ברחתי משם אל הרחוב והסתכלתי סביבי נוטף זיעה,
רועד ועל סף התמוטטות עצבים.
צבטתי את עצמי. לא עובד. נתתי לעצמי שתי סטירות, אחת על כל
לחי. זקנה שעברה לידי הסתכלה עליי בבהלה ומיהרה להמשיך.
מספרי הבניינים היו כשתמיד היו, והחנות היתה שם כחמישים מטר
ממני.
נכנסתי, אמרתי למיכל שאני מתפטר ולקחתי את הדיסק של טום ווייטס
מהכסא. מיהרתי לדלת ולא נעניתי לקריאות העצבים של מיכל לחזור
ולדבר איתה קצת יותר ברצינות. בדרך הביתה זרקתי את הדיסק לפח.
כשנכנסתי לבניין הטלפון צלצל. הלב שלי ירד לתחתונים. ביד רועדת
ומיוזעת הוצאתי אותו מהכיס והסתכלתי על המסך.
זו היתה המשוגעת מהמסיבה לפני שבועיים.
זרקתי את הפלאפון האחרון שאי פעם היה לי. לא לוקח יותר
סיכונים.