חלק אחרון ביצירה.
לחלק הקודם http://stage.co.il/Stories/537306310
כנועה, מבוישת, ומאוד כועסת, המשכתי ללכת.
אבל גם - נינוחה. ואפילו - רגועה. סוף סוף מבינה כמה דברים.
הייתי מוטרדת, לרגע, כשחשבתי לעצמי, מה כבר נשאר שם בפנים. הלב
שלי, הנשמה שלי. מה כבר נשאר. האם לא הכל נאכל ונקרע ונגמר מכל
מה שעברתי. מכל הכעס, והכאב, האכזבה, הפחדים שהניעו אותי בחיי.
כל ההקרבה.
הקרבה למי?
הקרבה להוריי, הוריי שאהבתי כל כך. אפילו ששיקרו אותי, ובגדו
בי, ואת חייהם האמיתיים הסתירו ממני, מצויים הרחק הרחק מהבית,
חבויים עמוק עמוק בתוך מגירות נשכחות של ארון. הוריי, שנעלמו
להם מחיי מהר מידיי, שהגנו עליי חזק מידיי, עד שלקח זמן כה רב
לחשוף את הכל.
אבל עכשיו, מה זה משנה עכשיו. הכל אבוד, גם מבחינתי. הכל נשאר
כל כך רחוק מאחור, ואני כבר הפניתי גב לדברים.
זה היה, ונגמר. ובכל זאת, מסתובבת עם המחשבה הזו בראשי,
וממשיכה ללכת במסדרון הדלתות האינסופי הזה, הבנתי משהו. הבנתי
שכעת, פתאום, ראיתי דברים אחרת. ראיתי את התמונה השלמה. את
האמת. ידעתי, שהוריי עשו כל שיכלו למעני, הכל, ולא חסכו ממני
דבר. ניסו להגן עליי, לשמור אותי. אפילו שבסוף, בסיכומו של
דבר, נגררתי גם אני אל העולם של האינטריגות, התככים, הבגידות,
ההסתרות והאיומים. העולם, של כל אלה שאין להם כבר חיים. כי
נדמה שמכרו נשמותיהם לשטן.
ומה אני הייתי? בסך הכל ילדה, בסך הכל בת 8, כשהלכו הוריי
ונעלמו מחיי. בסך הכל תמימה, נאיבית, מה לי ולגיהינום הזה שארב
מעבר לפינה?
"הם רק רצו שיהיו לי חיים אחרים," מלמלתי לעצמי בשקט.
פתאום הרגשתי קצת מתחרטת.
המשכתי ללכת עוד קצת, ולפתע חשתי כאילו אני לא לבד. כאילו יש
שם עוד מישהו, שעוקב אחריי.
הסתובבתי שמאלה,
וראיתי את עצמי.
לפניי הייתה מראה. ואני השתקפתי בה.
אני
שערי השחור, עיניי הירוקות, וכעת גם השקועות והעייפות; אך זיק
החיים עוד ניכר בהן. פניי הלבנות; שפתיי הדקות והחיוורות, קודם
לכן מוצמדות זו לזו בהבעה נוקשה, וכעת פעורות בהפתעה. ידיי,
פעם עדינות וחלקות וכעת מעט גסות, אפילו שריריות. רגליי
הארוכות. גופי הגבוה, פעם זקוף בגאווה וכעת, לא.
בבואתי.
מה עושה מראה במסדרון הדלתות הזה?
בחנתי את עצמי מעט. עבר זמן רב כל כך מאז שהבטתי במראה. מאז
שהפגנתי אכפתיות כלשהי לאיך שאני נראית. נראיתי עצובה, ומותשת,
אבל משום מה, משהו בעיניי כמו הבין שכל זה לא היה לחינם. לאחר
דקה ארוכה, הבחנתי פתאום שגם המראה הזו הינה בעצם דלת. בצד
המראה הייתה מחוברת ידית כסופה ומבריקה. כבר ראיתי הכל, הלא
כן? חשבתי לעצמי. ובכל זאת, זו מראה, וזו אני; מה אוכל למצוא
מאחוריה?
דלת המראה נפתחה בחריקה.
עצמתי עיניי לרגע, נושמת עמוק. פקחתי אותן רגע אחר כך, מכינה
עצמי למראות שבוודאי יציפו בעוד שנייה את ראשי. אך הם לא באו.
לא הבזקים, לא תמונות, לא זיכרונות, שום דבר. במקום זאת, צפה
פתאום למולי דמותו של הנער, הוא שאהבתי כל חיי. והוא עמד שם,
וחייך אליי. פשוט חייך. הושטתי ידי, רציתי לגעת בו, אך הוא
נעלם. אז מצאתי את עצמי, כמו בתוך חלום, מתבוננת שוב בזיכרון
היום ההוא בחורשה. רואה את שנינו, משוחחים, נהנים. אז, הרגע
ההוא, הנה הוא שוב מגיע, כל כך בלתי נמנע. הוא זרק משהו,
והפגיעה הייתה ישירה. אני יודעת מה יקרה עכשיו, מלמל קולי
בראשי. אני פשוט אטיח בו את מילותיי הנוקבות, והוא יקום וילך
משם. רציתי לבכות. מדוע עשיתי זאת? מדוע גרמתי לו ללכת כך?
מדוע כעסתי כל כך לחינם.
חיכיתי זמן מה, מצפה בכל רגע לחזות בהתרחשות, אך דבר לא קרה.
ואז, כמו בהילוך איטי, ראיתי משהו. בעיניי הנערה הצעירה
שהייתי, בת 13, נקוו דמעות. והוא, נער בן 13, פקח עיניו
בהפתעה. היא לא אמרה כלום, ולו ניתנה לפתע ההזדמנות להתנצל.
"אני מצטער. לא התכוונתי לפגוע בך," אמר. "זה לא היה במקום".
הוא הביט בעיניה. "בבקשה, תסלחי לי." והיו אלה המילים האלו
שכנראה היא, אני, חיכיתי כל כך לשמוע. והיא הביטה בעיניו,
דמעות זולגות על לחייה ואמרה "אני סולחת לך".
החלום התפוגג כלא היה, והתמונה האחרונה נחרטה בזיכרוני, אני
והנער עוד יושבים שם בחורשה ומדברים.
קלאק. שמעתי קולו של מנעול שנפתח. וזרם דמעות שטף את עיניי,
שטף ושטף ולא פסק.
מה קרה שם? תהיתי, המומה. לא מבינה איך ייתכן שהכל פתאום
השתנה. האם זכרוני היה שגוי? אך לפני שהספקתי לחשוב על כך צפה
עוד דמות אל מול עיניי. היה זה ילד אחד, שלמד איתי פעם בכיתה.
יום אחד, ביסודי, הביך אותי מול כולם. לעג לי וצחק עליי. לעג
להיותי יתומה. לעולם לא אשכח את היום הזה. את המבט הנוקב
שתקעתי בעיניו בעודו מטיח בי מילות גנאי. את הגוש בגרון, את
האגרופים הקמוצים. ואת הליכתי הנוקשה הביתה באותו יום, קולות
הצחוק של חבריי לכיתה עוד מהדהדים במוחי.
ושוב, כשעלה הזיכרון, נוכחתי לדעת שלא כך היה. או לפחות, שמה
שהיה נראה כעת אחרת. הילד הזה, בעל השיער האדמוני והפנים
המנומשים, אכן לעג לי מול כל הכיתה, אך אני התנהגתי שונה.
כשסיים, פצחתי פי ואמרתי לו " אתה טיפש ומטומטם. ולא אכפת לי
מה שאתה אומר כי מה שאנשים טיפשים אומרים לא יכול להשפיע
עליי!" וקמתי והלכתי. כולם הביטו בו לרגע, איש לא צחק, והמבט
בעיניו של הילד קפא. והזיכרון המשיך, ליום למחרת, בו נעמד הילד
מולי בהגיעי לכיתה, הגיש לי פרח ומלמל "סליחה". ואני, מפתיעה
את עצמי פעם נוספת, לקחתי את הפרח, במן חיוך שכזה, ומלמלתי
חזרה "תודה".
בום. פעם ליבי בחזי. בום-בום. משהו התעורר.
וכך זה המשיך. עוד ועוד דמויות מחיי, עוד ועד אנשים והזיכרונות
שלי, המדויקים כל כך, כיצד פגעו בי. שוב, הזיכרונות השתנו,
האנשים השתנו, אך מי שהשתנתה יותר מכל הייתה אני.
אני - קיבלתי אותם. הבנתי אותם. סלחתי להם.
דלת הסליחה.
אך מדוע, חשבתי לעצמי, מדוע דלת הסליחה היא מראה?
הזיכרונות המשיכו לצוף. אחרי כל כך הרבה מראות, כל כך הרבה
אנשים שפתאום למדתי לחשוב עליהם אחרת, הגיעו הוריי. ההורים
שלי. אבא ואמא. הם באו ביחד, מביטים בי, מחייכים אליי. אבל אני
לא חייכתי. רעדתי, הזעם התעורר בי שוב. כיצד יכלו. לעזוב אותי,
להפקיר אותי, לשקר לי כך. כיצד יכלו לתת לי לחיות בבועה שבה
חייתי, שבה כביכול הכל ורוד, כשבעצם דבר מזה לא היה נכון. כיצד
יכלו להניח לי להיגרר אל הארגון, הגרדום שחרץ את מותם, ולבסוף
גם את מותי. זה - הכל - היה - אשמתם!
ותמונות. בתמונותיי איתם, כשהיה תורי לדבר, כשהיה תורי לרוץ
לחדרי או לגמוע הכל בפנים ולהדחיק, רעדתי במקום. רעדתי חזק כל
כך. עצמתי עיניי. לא הייתי מוכנה לסלוח.
עד שלפתע, הרגשתי יד על כתפי. ויד שנייה מלטפת את שערי. וקול,
קול מוכר אך בכל זאת מוזר, אמר לי "הירגעי". רעידותיי שככו. "
הסתכלי," אמר לי הקול. "לא כך הדברים." הקשבתי לו בשקט. "עמוק
בפנים, אם תחפשי, תמצאי מה את מרגישה באמת". פקחתי עיניי, אך
איש לא היה שם.
צפיתי בעצמי משתוללת, צורחת, מטיחה האשמות נוטפות כאב בהוריי.
האשמות שמעולם לא הייתה לי ההזדמנות להטיח בהם, מפני שהם כבר
לא היו שם כדי לשמוע. ואחרי שסיימתי עם כל הרעש, עם כל הדרמה
הזו, הם חיבקו אותי. אימי ואבי הקיפו אותי בחיבוק חם ואוהב
ויציב ולא נתנו לי לברוח ממנו. ונרגעתי. לאט לאט נרגעתי.
והבנתי את מה שהם רצו להגיד. הבנתי שהם אוהבים אותי.
"אני סולחת לכם," מלמלתי. אני, האישה בת העשרים ואחת הצופה
בזיכרונותיה.
וחשבתי שזה הסוף. אך לא כך היה.
הזיכרון שלי עם הוריי התמוסס אל תוך זיכרון אחר. זה החדש היה
שחור, אפוף חשכה. בעצם, היה שם אור אחד קטן. באופק. אורו של
מגדל. איפה זה? לא זכור לי מקום כזה. התמונה התמקדה, ולפתע הכל
התבהר.
הנה אני, בדיוק כפי שאני נראית עכשיו; שיער סתור על הפנים,
עיניים ירוקות בורקות ומבט של אכזריות מוחלטת בעיניי. ידי
שלוחות לפניי, ביניהן מוחזק אקדח. מולי, בקצה השני של גגו של
בניין גבוה בפאתי העיר, עמד איש. חיוכו נבזי, עיניו מחזירות לי
מבט מרושע. הוא מחייך, חושף שיניים צהובות.
"את מסתבכת," הוא אומר.
רוח ים מהולה במלח מכה בפניי, ריחו חודר לאפי, אך אני נותרת
בעמידתי המקובעת. יציבה. לא אומרת כלום.
איך הגעתי לכאן? נבהלתי אני, זו שצופה בכל זה. עומדת בצד ורואה
אותי, את עצמי, ממש כפי שהנני.
המשימה האחרונה.
"אני מציע לך להסתובב ולחזור למקום ממנו באת," הוא אומר. "כי
מכאן לא תצאי בחיים".
"אני לא מפנה את גבי לאויב," היה כל שאמרתי.
"או, באמת?" חיוכו העקום והמזוויע מתרחב. "ולמה זה? כי ככה
לימוד אותך א-מא וא-בא?"
מדגיש את שתי המילים האחרונות.
אני כמעט מתפתה לתת להבעה המרוגזת להשתלט על פניי, אך עוצרת
בעד עצמי ברגע האחרון, נשארת מפוקסת. קרת רוח. ילדה טובה, אני
אומרת לעצמי.
"אמא ואבא. הם כבר לא כאן כדי להגן על הילדה הקטנה שלהם,
נכון?" הוא ממשיך להתגרות. אני לא מגיבה.
"כבר לא כאן כדי לעזור..." פאוזה. דממה לרגע. גלים נשברים על
החוף, כמה קילומטרים מכאן. ציפור לילית קוראת לחברותיה.
השרירים בגופי רועדים.
שום דבר כבר לא אמיתי, שום דבר כבר לא נכון, אני מזכירה לעצמי
בלב. תנשמי.
"תודה במעשיך ואחוס על חייך," אני אומרת.
"להודות במעשיי?" קולו מופתע ומעושה. "על אילו מעשים בדיוק את
מדברת? על זה שקמתי בבוקר... ששטפתי פנים..." קולו מתנגן וזה
מחליא אותי. בין מילה למילה אני קולטת אותו מוציא משהו מהז'קט.
"תודה במעשיך ואחוס על חייך," חזרתי.
"תחוסי על חיי? באמת, מותק, את יודעת שלא ככה זה עובד," הוא
צוחק. עיניו הקרות חודרות לעיניי, ואני משיבה מלחמה.
"אתה צודק."
פ-אח! שתי יריות נורות בדיוק באותו הזמן משני אקדחים שונים. כל
אחת פוגעת ביריבה.
הזמן נעצר. לא שמעתי כלום. לא ראיתי כלום. הכדור הלוהט פגע בי
ונפלתי אחורה. אחורה אחורה אחורה; מעדתי על מעקה גג הבניין
והמשכתי ליפול. למטה למטה למטה; אל מעמקי החושך, ותהום הכאב
האפלה אפפה אותי מכל עבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.