אני מביא כאן את הדיון שהתפתח באתר הגדה השמאלית, ביני ובין
מספר מגיבים, לגבי שיר שפרסמתי גם כאן באתר:
http://stage.co.il/Stories/319024#top
וגם שם בגדה השמאלית לפני מעט יותר משנה:
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=2192
השיר נקרא "למחמוד דרוויש (לפני המצור ואחריו)", ומתכתב עם
ספרו "מצב מצור" שיצא לאור בהוצאת אנדלוס.
2004 / 05 / 02
שם המגיב/ה: יורם בר-חיים
אתה מביט בי בעינים סגורות, מאמן את ילדיך
לראות בי את סבת אסונם, אבל אנשים אחים אנחנו,
מנין לכותב שכך עושה מחמוד דרוויש? האם יש לזה סימוכים בשירתו?
בביוגרפיה שלו? האמירה הזו מעמידה את השיר כולו באור הראוי לו,
לא שיר של פיוס אלא הטפה יפת-נפש של המדכא לקורבן, לא אמפתיה
לאסון אלא הצדקה דטרמיניסטית שלו (כתוצר הכרחי של ה"עצמאות"
הציונית), לא ביקורת או תהיה על "עצמאות" המבוססת על נכבה אלא
קבלה מוחלטת שלה.
מחמוד דרוויש הוא תומך ותיק וגלוי בחיים משותפים לכל תושבי
הארץ הזו. הוא אינו זקוק להטפות פטרנאליסטיות כמו השיר הזה.
2004 / 05 / 03
שם המגיב/ה: אלמוג ב.
יורם, תודה רבה על תגובתך, ועל ערנותך לכל שורה בשיר. בחרת
לצטט שתי שורות מתוכו, ועל גבן לטעון שהשיר הוא "הטפה יפת-נפש
של המדכא לקורבן, לא אמפתיה לאסון אלא הצדקה דטרמניסטית שלו".
הצדקה דטרמניסטית שלו?
קצת מוגזם.
אתה בחרת לנהוג בשיר שלי באותו מנהג של פשטנות יתר בו אתה
למעשה מאשים אותי, כאילו כך נהגתי בשירתו של דרוויש. לא אפתח
בדו-קרב של ציטוטים משירתו של דרוויש, ולא אנסה להתמקח איתך מי
משנינו אוהב יותר את שירתו, אבל כדאי שלא להתעלם מן המורכבות
שלה.
בשתי השורות האחרונות שלך טענת כי "מחמוד דרוויש הוא תומך ותיק
וגלוי בחיים משותפים לכל תושבי הארץ הזו". וודאי שאני לא ארצה
להתווכח איתך על אמירה זו, ואני בטוח שאתה תוכל להוכיח אותה
דרך סימוכין בשירתו, אבל האם אין היא אמירה שקצת מפשטת יתר על
המידה את כל מכלול שירתו, ומעמידה אותה רק על יסוד החיים
המשותפים לכל יושבי הארץ? בשירתו יש גם מרכיבים אחרים, שהמרכז
שלהם אינו פיוס (ואתה התרעמת על כך ששירי אינו שיר של פיוס).
אני חושב שאני אולי פחות מפחד ממך מהצדדים הללו, "האחרים" של
שירתו: כאלו שיש בהם גם רמיזה לחוסר היכולת של שני העמים לחיות
יחדיו (חוסר יכולת שאינה נשענת רק על המציאות של הדיכוי
הישראלי את העם הפלסטיני, אלא מכוונת למשהו עמוק יותר), כאלו
שיש בהם גם קולות של רצון או צורך בנקמה, כאלו שאינם מקבלים
אותי במלוא מובן המילה.
כדאי שאבהיר: אני לא חושב שמבחנו של מחמוד דרוויש הוא האם הוא
מקבל אותי במלוא מובן המילה. לו יש את שפתו, ואני לא חושב שהוא
תופס אותי כקורא היחידי, או העיקרי, של שירתו. אני גם לא מתחמק
מכך שגם אני מבטא גם יחס מורכב כלפיו, שיש בו מקום לקשיים,
ולמרות שהוא הקורא העיקרי, או לפחות המיועד, של שיר זה, הרי
שאין הדבר נכון ברוב הדברים אותם אני כותב.
האם אנחנו באמת זקוקים רק לשירי פיוס רכים וחלקים, הריקים מן
המורכבות הקשה של חיי כולנו בארץ הזאת? האם הדרך לפיוס אמיתי,
שהיא כנראה עוד ארוכה מאוד מאוד, לא צריכה לעבור גם דרך גילוי
לב הדדי, שכולל גם את הפחדים שאנחנו מרגישים, גם את הזעם?
ממש אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו, מתוך הזדהות גדולה, אחרי ערב
או שניים, חברתי מצאה את עצמה ליד אוטובוס מתפוצץ. איך אני
אמור להרגיש? אני בעד פיוס, אני בעד סוף הדיכוי, אבל אתה מבקש
ממני הדחקה מוחלטת? איך אני אמור לקרוא את שורותיו של דרוויש
על השהיד אחרי שהשהיד מתקרב כל כך למי שיקר ואהוב לי?
כתבתי לדרוויש, והתכוונתי לכך, ש"עכשיו מבטינו הפוכים". אני לא
מאשים אותו על כך אישית, ואני חושב שאנחנו כעם וכמדינה נושאים
באחריות גדולה על המצב הזה. אבל כולנו כלואים בתוך המצב הזה,
מתקשים לפרוץ מתוכו החוצה, ולהתעלם מכך לא יעזור לנו.
סבך הדילמות והפרדוקסים של הסכסוך הוא גדול ממני וממך, ולא
מספיק לנסות לכתוב שירי פיוס, או לתמוך בגלוי בחיים משותפים
בארץ.
צריך להתמודד גם עם הסיפורים הרבים שנבלעו בתוך הסיפורים
הגדולים של שני העמים, ודרך הפירוק הזה לסיפורים שונים לראות
כיצד אנחנו יכולים לשוב ולהתחבר, ואולי לחיות היסטוריה אחת.
בשיר הזה ניסיתי לתת את הסיפור שלי, את הפרספקטיבה שלי,
המשפחתית והאישית. אולי לא הצלחתי. אבל אני לא בטוח שהפסילה
המהירה שלך היא הגונה. אני לא חושב שאני השתמשתי בתירוץ שהכאב
שלו נוגע בנקודה החירשת שלי, והכאב שלי נוגע בנקודה האילמת
שלו, כדי להתעלם מכאבו לחלוטין,או כדי לטעון שהוא לא יודע דבר
על כאבי (ולפני שתענה לי - לא, אני לא עושה כאן משוואה בין
הכאב שלי ושלו, כאילו שניהם זהים. הם שונים. אבל האם אני אמור,
כשאני כותב שירה, לצאת מתוך עצמי?). אני פשוט מנסה להצביע על
הקושי.
עלינו להתחלק בקדושתה של הארץ,ולחבר יחד את הסיפורים השונים של
כל אחד מאיתנו להיסטוריה משותפת, לפחות במעט. והסיפור שלי שונה
משל דרוויש, ושונה גם מן הסיפור שלך, ולכן יש כאן עניין
בדיאלוג.
בגילי הצעיר, ועם ניסיוני הזעום, לחשוד בי שכל מהותי היא
פטרנליזם כלפי משורר ותיק כמו מחמוד דרוויש (שהפירות הרבים של
שירתו מעסיקים אותי מאוד), אף על פי שיש לה לכאורה סימוכין
בהבדל הסטטוס הקיים בארצנו בין אנשים שמוצאם מהשבט שלי, ואנשים
שמוצאם מהשבט שלו, היא עדיין מעט מופרזת. למעשה אתה קצת מעריך
מדי את ההירארכיות החברתיות-שבטיות המקובלות בארץ (וכך גם
מנציח אותן), בעוד שאני מנסה, אומנם ללא הצלחה מלאה או מרובה,
להיחלץ מהן.
2004 / 05 / 03
שם המגיב/ה: יורם בר-חיים
למשורר
אינני רואה כל סתירה בין העובדה שמחמוד דרוויש מבטא את הצד שלו
בסכסוך, את היותו כבוש וקורבן ואת היותו חלק מעם נאבק על
חירותו לבין תמיכה בחיים משותפים שאותה הביע בגלוי יותר מפעם.
ההיפך הוא הנכון, מבחינת המדוכא, רק המאבק הוא הדרך לחיים
משותפים. אני לא נבהל ולא חושש כשמחמוד דרוויש אומר "קחו את
שמותיכם ממחוזות זכרוני", אדרבא, אני מצטרף לאמירה הזו, מהמקום
שלי, של מי שנאבק להוצאת השפה הציונית מזכרון ילדותו הפרטי.
אני ראוה הצדקה דטרמיניסטית של הנכבה בדבריך כאשר אתה מציג את
עצמאותך כאסונו של דרוויש (מה שנכון) ולא מעלה כל תהיה על מה
אמורה להיות משמעותה של עצמאות כזו לגביך, כלומר מקבל אותה
במלואה כעצמאות. אתה בעצם מוציא את האסון מהמימד המוסרי
והפוליטי שלו והופך אותו למשהו שקרה, היה חייב לקרות (כדי
שתקבל "עצמאות") ואיש לא אשם בו (משום שאתה מכחיש את היותך
סיבת אסונו). את המימד המוסרי אתה משליך על דרוויש ש"מאמן את
ילדיו" (למה מאמן ולא מלמד או מחנך? זו בדיוק הראיה
הסטריאוטיפית של הפלסטיני כמתכנת את ילדיו להילחם ולא כהורה
בעל רגשות ותקשורת אנושית עם ילדיו).
אתה יכול להכחיש ככל שתרצה את ההיררכיות שקיימות כאן, זו שיטה
נהדרת להתחמק מאחריות. אבל ההיררכיה הזו מתבטאת בכך שדרוויש
הפך למעשה לפליט כדי להצטרף לרוב בני עמו, בעוד שאתה הצטרפת
ל"בני עמך" למדינתם הקולוניאלית על חשבון דרוויש.
כדי לחיות ביחד אתה קורא לפיוס, וזה יפה מצידך, אבל דרוויש,
כדי לחיות ביחד, צריך להיאבק ולא להתפייס (משום שהוא זה שמודר
מכל מה שאמור להיות לו כדי שהביחד יהיה אמיתי), זו היררכיה
אכזרית שאי אפשר להתכחש לה.
2004 / 05 / 03
שם המגיב/ה: יורם, אם כבר אזכור שירת דרוויש
אני קצת כן נבהל וחושש כאשר מוחמד דרוויש מציע לי גם לקחת את
הקברים של משפחתי תוך כדי שאני מפנה עבורו את הארץ הזאת.
2004 / 05 / 03
שם המגיב/ה: איתן
אלמוג היקר,קראתי בעיון את שירך ותשובתך ליורם בר-חיים.
התרגשתי מהשלוב של יושר אינטלקטואלי ומידה רבה של רגישות באופן
הטיפול במורכבות של הנושא בתשובתך ליורם בר-חיים.
2004 / 05 / 03
שם המגיב/ה: לחושש
נו, אז תחשוש.
למחמוד דרוויש יש את כל הסיבות לבטא בשירתו את העובדה שבראיה
היסטורית הוא אינו דייר משנה המציע חיים ביחד אלא בעל-הבית
המציע חיים ביחד. הוא מתנגד לפלישה לארצו, כמו שכל אחד היה
מתנגד, והמוכנות שלו לחיים ביחד (לא משנה כרגע באיזו מסגרת
מדינית בדיוק) היא יותר ממה שאפשר לצפות מאנשים שמישהו פלש
לארצם.
השירה הפוליטית של דרוויש עוסקת בהיסטוריה שלו, בארץ שלו, בעם
שלו ובמה שקרה להם. גם את זה אתה רוצה לקחת ממנו?
2004 / 05 / 03
שם המגיב/ה: החושש
במה מתבטאת הנכונות לחיות ביחד בשיר שבו הוא קורא לי לארוז את
עצמי ואת עצמות אבותי במזוודה ולהתפנות מהאדמה הזאת?
2004 / 05 / 04
שם המגיב/ה: אלמוג ב.
יורם, תודה על המשך הדיאלוג. אולי בכל זאת נצליח להבהיר משהו
האחד לשני, או לפחות לעצמנו.
אמרת שאינך חושש כאשר דרוויש מבקש מאתנו (והוא פונה אלינו
כקולקטיב המחבר בתוכו גם את מי שתומך בדיכוי של הפלסטיניים,
וגם את מי שבדרך זאת או אחרת, בהצלחה כזאת או אחרת, מתנגד -
אני לא בטוח שאתה או אני מוכנים להיות חלק מהקולקטיב הזה במלוא
מובן המילה - ובאותה עת אנחנו יודעים גם שאיננו יכולים להתנער
מאחריות למעשי הקולקטיב שלנו, ממנו אנחנו בורחים) לקחת את
שמותינו ממחוזות זיכרונו, כי הצלחת לתת לו פרשנות משלך, של
שותפות שלו למאבק "להוצאת השפה הציונית מזיכרון ילדותו
הפרטית". על כך אולי אני אסכים איתך. אבל לא את זה דרוויש אמר
- אתה מבקש לעשות הבחנה ברורה בין השפה העברית הציונית לשפה
העברית הלא-ציונית, אבל דרוויש לא מחויב לקבל את אותה ההבחנה.
אני יכול להסכים איתך מאוד שכדי להגיע לדו-קיום איתנו
("דו-קיום" הפך מושג נאלח, לא אחזור להשתמש בו) הוא צריך קודם
כל להיאבק על קיומו שלו. האם הכל לגיטימי במאבק על קיום? נדמה
לי שגם אתה, גם אני, וגם דרוויש, נסכים שלא. ועתה אנחנו חלוקים
על ההגדרות המדויקות. אבל הויכוח אינו רק על ההגדרות, אלא גם
על ההתרחשויות: דרוויש חש את המצור על רמאללה, ואני, כל כמה
שאנסה להבין את החוויה, אינני חלק ממנה, ולכן מאבקי בה יהיה
אחר, תמיד קצת תיאורטי מדי; והוא אינו חש (למה הצורך שלי לעשות
משוואות בינינו, שקיים גם בשיר? לא בגלל הזהות בחוויות, או
ניסיון שלי להעמיד את החוויות שלי על אותו מישור כמו החוויות
שלו - אבל אם אני אאטום את שפתי מלתאר את החוויות שלי, כדי לא
לפגוע בקדושת הרגשות או החוויות שלו, אין שום טעם שנדבר) איך
זה כשמתאבד עולה בתחנת האוטובוס שלך, על האוטובוס הקבוע שלך,
ומתפוצץ אחרי כמה שניות, במרחק כמה עשרות מטרים מהבית שלך, ורק
יד המקרה הצילה את חייך. אפשר להאשים אותי שאני יותר ערני לחיי
ולערך חיי מאשר לחיי אחרים, והלוואי שזה לא היה נכון, אבל מה
לעשות שאת הפחדים והכאבים שלי אני מרגיש ממקום יותר עמוק וברור
וראשוני?
וכדאי גם לא להתעלם מהמציאות הנוראה שיוצר המאבק
הציוני-פלסטיני, אשר ממלכד ציבורים שונים בתוך ההתרחשויות
הארורות: היום אתה רואה ששכונות ערביות מסוימות במזרח ירושלים
נאבקות על זכותן להיכלל בתוך החומה (המלכודת הגדולה ביותר
שישראל עובדת כעת על בניינה), בתוך "ירושלים היהודית הגדולה
בירת ישראל הנצחית", מאבק אשר נושא בחובו סתירות למאבק
הפלסטיני הכללי נגד הכיבוש; ומנגד הטרור הפלסטיני נגד ישראל
הורג בעיקר את ה"חלשים" אצלנו: את הפנסיונרים, הילדים, העניים,
המזרחיים, תושבי ירושלים - כל מי שאין לו כסף למכונית. וכך
מקבלי ההחלטות בישראל, המנותקים מן המצב הקשה בו חי חלק מן
העם, יכולים לתהות למה דווקא העניים והמזרחיים מחרחרים מלחמות
נגד אחיהם הערבים הנדכאים, ודווקא הם, העשירים, מוכנים ברוחב
לב לפשרות; ומקבלי ההחלטות שם, בפלסטין שלעתיד לבוא, לא מוכנים
לעשות הפרדות בתוכנו ולומר שהמאבק שלהם אל לא להתמקד בעניי
ירושלים. - למה למחוק את המצבים הממולכדים הללו, להשאיר אותם
בפינת סתר חבויה לא מדוברים, ובמקום זה רק להפריח סיסמאות על
הצורך שלנו לתמוך בפיוס ובמאבק שלהם נגד הכיבוש? אי אפשר לעשות
את שני הדברים בו בזמן?
אני מרגיש נבוך לצטט את עצמי (מעבר למבוכה הכללית להגיב בפירוט
כל כך גדול על שאלות פואטיות. מעולם, באף פורום אחר שהשתתפתי
בו, בבמה חדשה, באתר קדמה, ובפורום "זה מה ש..." לא הגבתי כלל
על שאלות פואטיות. אבל אלו כנראה לא רק שאלות פואטיות כמובן),
אבל הטענה שאתה חוזר ומעלה כאילו אני מעמיד בשירי הצדקה
דטרמיניסטית לנכבה (אולי תעיין גם בשירי "הכפרים הריקים הללו"
שהתפרסם כאן לא מזמן? או בשירים אחרים בקדמה או בבמה חדשה (שם
אני ב. אלמוג), כדי שתוכל להגיב בפרספקטיבה יותר רחבה לדברי)
מקוממת אותי. בשיר הזה אכן לא התייחסתי למלוא המשמעויות
המוסריות של הנכבה (אליהן כן התייחסתי, לפחות באופן חלקי,
בשירים אחרים), והיא אכן, אני מודה, מעין "נוכחת-נפקדת" בשיר.
מה שעשיתי זה לתאר את סיפור משפחתי וסיפורי, ולהקביל אותו במעט
(בהתאמה או בהיפוך) לסיפורו של דרוויש. נראה לי שזה דבר
לגיטימי לעשות. אני אצטט את הקטע הרלבנטי מהשיר:
"אנשים אחים אנחנו,
ולפני פחות מששים שנה דברתי ערבית שוטפת בניב יהודי-עיראקי
בבתי-התה של בגדד, ואתה היית בא מן הגליל כדי לבקר,
כותב שירים על יפיפיות החדקל, ומתיעץ עמי בחזורים
אחר אהובות בבליות. ומאז התגלגלנו פעמים אין-ספר
במחלות החיים, ואני כבר שכחתי, בשל סבות משנות,
את שפתנו המסלסלת, ואתה למדת אותי את שפתי,
שפת תפלותי העתיקות וגעגועי המתעוררים.
ועתה אני יכול לקרא את מלותיך רק דרך מסך התרגום.
אתה יצאת מן הגליל כדי לנדד אחרי מסלול הגלות של עמך,
ואני שבתי למקום עמי,
אחרי שהורי והורי הורי עשו נדודים למעני.
והיום אתה חי ברמאללה, ואני בירושלים.
אתה היית למשורר ולסופר המצור, מבירות ועד לכאן,
ואני רק מתחיל את דרכי בכתיבת השירים.
אני יליד שנת השלום הישראלי-מצרי,
ואתה נולדת עוד בימים שלפני שנת אסונך ועצמאותי.
ואתה כתבת ברמאללה של ינואר 2002 על המצור,
ואני הייתי רוצה לכתב בירושלים של יוני 2003 על סופו,
או על טרם היותו".
משפחתית, אני לא הייתי חלק מן הנכבה שהתרחשה כאן בין השנים
1947-1949. משפחתי חיה במקומות אחרים, הרחק מכאן. איני אומר
זאת כדי להסיר מעצמי אחריות, אלא כדי לומר שגם לסיפור שלי יש
מקום, ואתו פניתי לדרוויש. אני בטוח שמשפחתית אני כן קשור
להכחשת הנכבה, כמו כמעט כל הישראלים היהודים מאז ועד היום.
ההורים שלי היו פליטים בני פליטים מעיראק ומגרמניה. חוויית
הפליטות שלהם היא אחרת מזאת של הפלסטינים (התעמולה הישראלית
ניצלה את המשוואות הללו בצורה כל כך נבזית, שכמעט ואין לי
לגיטימציה להעלות את המילים הללו על דל שפתיי כאן. ועדיין אני
עושה זאת), וההבדל גדול עוד הרבה יותר כאשר משווים בין מצבי
שלי, והחוויות אותן אני חוויתי במהלך חיי כאן, לבין חייהם של
מרבית בני הפליטים הפלסטיניים בני דורי. כאן לא ניסיתי לעשות
השוואה (אם כבר, ההשוואה היא בכך שאותי שמו לעמוד עם רובה
מולם, או לחטט בתיקיהם בכניסה לקניון, כמו שרבים מאיתנו
עושים). אבל גם מחמוד דרוויש הוא מקרה "ייחודי": הוא "נדד" עם
משפחתו, כלומר גורש, ב-48, והם חזרו שנה לאחר מכן (איני זוכר
אם לאותו המקום, או שזה כבר לא היה קיים); לבסוף דרוויש בחר,
אחרי שהתבגר בארץ והגיע ללמוד באוניברסיטה בה אני לומד היום,
כמדומני, והחל לכתוב שירה, לעזוב את הארץ וללכת אחר נדודי עמו
- גם בבחירה שלו, המאוחרת, שיש בה יותר סמליות ממעשה (דרוויש
לא נידון לחיי פליטים במחנות פליטים צפופים), יש מורכבות: הוא
איבד את בית ילדותו, את הקרבה למשפחה, את היכולת לחוש כאן
כאילו הוא במקומו, אבל בחירתו נבעה גם מבקשה להיות משורר
כל-ערבי, ואת זה הוא לא יכול לעשות, בהקשר ההיסטורי של הסכסוך
הישראלי-ערבי, כל עוד הוא היה אזרח ישראלי.
אני, כך כתבתי בשיר, "שבתי למקום עמי, אחרי שהורי והורי הורי
עשו נדודים למעני". אתה יכול להאשים אותי כאן בכניעה
לאידיאולוגיה הציונית. אבל מה לעשות שאכן היה לה חלק בחיי,
אותו אני לא יכול לבטל במחי יד, ברגע אחד; ומה לעשות
שלארץ-ישראל היה מקום ב"חיי" גם בימים של טרום-הציונות,
בבגדאד, בברלין, באיינבק ובאיסטנבול ובכל מקום אחר בו שכנה
משפחתי. והיום בי יש אולי געגועים אל כל הגלויות (או לפחות
חלקן - למשל בגדאד) מהן גדלנו, וכל המולדות בהן לא נולדנו.
אכן, שנת אסונו הייתה שנת עצמאותי; כך לפחות סיפרו לי ספרי
ההיסטוריה (הציוניים, אמת) כל ימי חיי. אני חשבתי שהעמדה שלהם
האחד ליד השני בשיר דווקא מדגישה את ידיעתי את ההיסטוריה שלו
(בשונה, בכל זאת, מספרי ההיסטוריה הציוניים, בהם זו היא רק שנת
עצמאותי, ואסונו אין לו קיום) - אבל אני יכול להבין איך היא
עוררה בך מחשבות אחרות. ועדיין מוגזם בעיניי לומר, כדבריך,
שאני הופך זאת בכך ל"משהו שחייב היה לקרות" כדי שאני אקבל
עצמאות, דבר ש"איש לא אשם בו" בגלל שאני מכחיש את היותי סיבת
אסונו. כל זה לא כתוב בדברי, אלא הוא פרשנות מאוד מגמתית שלהם
(אני מקווה שאם תקרא דברים אחרים שלי תשכנע שאין זו
2004 / 05 / 04
שם המגיב/ה: יורם בר-חיים
אני לא חושב שקיבלתי תשובה לפחות לחלק מהשגותיי, ולא מסכים עם
התשובות שקיבלתי, אבל אין לי כוח להפוך את זה להתנצחות
פינג-פונג (ולצערי זהו סגנון הויכוח שלי, לא באשמתך). אציין רק
זאת:
אכן נתתי פרשנות משלי לקריאה של דרוויש, לא לכוונה שלו אלא
להצטרפות שלי אליה. יש במאבק נגד השפה הציונית גם אלמנט של
מאבק ב"העבריות" שלי, שגרם לי בין השאר לשאוף לשפר כמה שניתן
את יכולתי להבין, לדבר ולקרוא ערבית. אני לא מפסיק לדבר עברית
כתוצאה מזה אבל יכול להעמיד את העברית במקום אחר ופרופורציה
אחרת, וגם להפוך מילים ערביות שאינן "כוס אמכ" לחלק מהעברית
שלי.
השיר שלך חוזר הרבה על אמירות כמו "יש לנו מולדת משותפת"
ו"עלינו לחלוק בקדושתה". בהיותך פונה לדרוויש בגוף שני, האם זה
משהו שאתה מיידע אותו לגביו? מנסה לשכנע את דרוויש בו? מסכים
איתו בידיעה שגם דרוויש חושב כך?
השימוש בביטוי "מאמן את ילדיך" הוא לטעמי פוגעני וסטריאוטיפי.
אתה בעצם אומר שאתה מדבר את עצמך, לא את דרוויש, זו כמובן
זכותך. אבל אני לא אתה ולא דרוויש, אני אני. למרות היותי
"יהודי דובר עברית" כמו שאתה הפכת להיות, אני מרגיש חפשי לבחור
למי ולמה אני מתחבר, והדיבור העצמי של דרוויש הוא נכון לגבי
ומתאים לי יותר מזה שלך. האם זה בגלל שאני בעיקר חיה פוליטית?
מזן הסתם כן.
2004 / 05 / 04
שם המגיב/ה: אלמוג ב. - המשך להודעה שנחתכה
יורם, הודעתי הקודמת נקטעה - כנראה בשל אריכותה, וכאן אני מביא
את סופה, שנכתב לפני תגובתך האחרונה:
כפי שכבר כתבתי - אני מכיר בהיותי אחראי לאסונו, כאזרח יהודי
בישראל אשר גדל על ברכי החינוך הציוני ועל ההיסטוריה שרוקנה את
מפת הארץ מן השמות הישנים והאנשים הישנים, שגורשו ממנה. אבל
רציתי לנסות לפנות אליו לא רק כנציג הקולקטיב היהודי-ישראלי,
אלא גם כבן למשפחה מסוימת, כבן לקהילה מסוימת.
וכאמור, לא היו הרבה חיילים בגדאדיים בצבא הישראלי בזמן הגירוש
של הפלסטינים מן הערים והכפרים. אני מציע כאן חיבור אחר של
הסיפורים ההיסטוריים, והפניית אצבע מאשימה כלפי היהודים
הציונים מ-1948, אשר עשו כל מאמץ לסכסך את ההיסטוריה שלנו, שלי
ושל דרוויש: הם הציבו אותי כחייל אשר אמור לראות אותו רק דרך
כוונת הרובה, והם מקימים בינינו היום חומות גדולות, ומפרידים
בינינו ככובשים ונכבשים, כדי שאני לא אגלה לרגע שבעצם אנחנו
אחים. וכדי לעורר את ההיסטוריה שלי, שהיא אולי אחרת משלך, שסוג
השותפות שלה במפעל הציוני גם הוא אחר, אני כותב. אני לא יודע
אם מחמוד דרוויש יהיה מוכן לעשות איתי קואליציה כזאת, או שאולי
כבן לעם כבוש, הוא לא יהיה מוכן להבחין בין יהודים ישראלים
מזרחיים אשר באו אחרי הנכבה, לבין האחרים, בגלל חמישים ומשהו
שנה בהן אנחנו לוקחים חלק במפעל הציוני, וכמעט ארבעים שנה של
כיבוש, שגם בו הסכימו הציונים לשתף אותנו ברוב טובם. אם הוא לא
יקשיב לי, אולי מישהו מאחי האחרים יהיה מוכן להקשיב לי.
דרוויש מאמן את ילדיו? הרגישות שגילית מובנת. אבל אני בהחלט
אומר את אותו הדבר גם לגבי אימון הילדים היהודים-הישראלים
לראות בפלסטינים את סיבת אסונם (ואתה תאמר שבגלל שהאימון
הישראלי הוא לא מוצדק הוא אכן רק אימון או שטיפת מוח, ואילו
בצד השני, שאתה מסכים שהוא צודק, לא תסכים לשמוע על אימון
הילדים? כבר מזמן, בשני הצדדים, אנחנו והם, נטשנו את האופציה
לחנך, לפחות רובנו).
וההירארכיות? טוב, אני מודה שקיימות כאן הירארכיות. איך אפשר
לא להודות? אבל אני אשמח אם תודה גם אתה שבכל זאת קיימים כמה
סולמות של הירארכיות (אתה מצטט רק את הסולם
היהודי-ישראלי-ציוני-גברי-אשכנזי: אני גבוה מדרוויש כי אני
יהודי, אני שווה לו כגבר, אני לא גבוה ממנו כפי שהיה ניצב
מעליו גבר אשכנזי; והאם הוא אינו מעלי כאדם מבוגר יותר? כמשורר
מעולה יותר?). הניסיון הלא מוצלח שלי הוא לנסות לבלבל קצת,
לפחות בתוך שירים, את ההירארכיות הללו. האם אתה מתנבא שלעולם
לא נצליח לשבור את הסולם ההירארכי עליו אתה מסתמך? אולי, וחבל.
אני לא בטוח לחלוטין שזה שולל כל ניסיון לבלבל בכל זאת, גם
כשהסולמות קיימים, בין ההירארכיות. שמחתי בכל מקרה שלא חזרת על
קביעתך לגבי עמדה פטרנליסטית בה אני מחזיק. או שאתה עדיין
מחזיק בה, ורק לא כתבת אותה. אם אתה צודק, הרי שאתה אומר דבר
מייאש מאוד שאולי בכלל בלתי אפשרי לחרוג מן הפטרנליזם הזה. ואם
כך אתה חושב, אולי כדאי שתחפש את קיומו של הפטרנליזם לא בשירים
הספציפיים שלי, אלא גם בדרך בה האוזניים שלך (ואולי של כולנו -
אבל אולי למשל רק יהודים ישראלים) מעבדות אל תוכן כל מיני
דברים שאנחנו אומרים.
בכל מקרה, הוויכוח התארך כל כך הרבה ששכחנו את שירתו, ונדמה לי
שהויכוח התארך דווקא בגלל האהבה כלפיה. בספרו "מצב מצור" כתב
דרוויש "המצור הזה עוד יתמשך עד שנלמד את אויבינו מבחר משירת
הג'אהליה". אין היתממות מכך שעדיין מדובר באויבים; אבל יש
אמירה אנושית גדולה ששירה יכולה לגשר ולקשר, ובעיקר שירה
גדולה. בשבילי לימוד שירת הג'אהליה, והשירה הערבית בכלל, זה גם
חזרה למסורת המשפחתית שלי.
2004 / 05 / 04
שם המגיב/ה: יורם בר-חיים
הירארכיות אפשר לשבור, בשביל זה צריך להכיר בקיומן. הנה משהו
של אחמד פואד נג'ם (בתרגום די-מילולי שלי) על הירארכיות ותודעה
קולקטיבית, משהו שיש בו עניין גם לסיפור הערבי-יהודי שלך (ושל
רבים), של זה שהציונים הציבו כאויב לבני עמו ותרבותו באשליה
שזוהי מדינתו:
מי הם ומי אנחנו?
הם הנסיכים והשליטים
הם ההון ועמם השלטון
אנו העניים והמנושלים
חשוב, נחש, הפעל את מוחך
ראה מפינו מי דובר
מי אנחנו ומי הם?
אנחנו הפועלים והבונים
אנו הכלל ואנו הפרט
אנו הציבור לאורך ולרוחב
מכוחנו תקום הארץ
ושורשינו יצמיחו את הגנים
חשוב, נחש, הפעל את מוחך
ראה מפינו מי דובר
....
2004 / 05 / 16
שם המגיב/ה: ג'וליאנו מר ח'מיס
ברכותיי על הדיאלוג המעניין והפורה.רציתי לצרף נדבך קטן לדבריו
החדים והמדויקים להפליא של יורם בר-חיים.
"שתיכנסו ליריחו החדשה לשבעה לילות בלבד,
לא תמצאו כאן ילדה לגזירת צמותיה
או נער שתחרימו את פרפריו,
ולא תמצאו כאן כותל לכתיבת הצווים עלינו
ולא תמצאו כאן גויה שעליה תוכלו לחקוק
את מזמור המסע שלכם בתוך אגדת קיומנו,
ולא תמצאו כאן חלון הנשקף ללבן-התיכון בתוכנו
ולא תמצאו שביל-פטרול לחפש אחרינו,
ולא תמצאו את מקום-מסתורכם, את מקום מסתורנו.
יצאנו בטרם-מועד-אל תציבו עדיין גלעד מעל גוויותינו
כאן אנחנו. אנחנו שם. לא כאן ולא שם
כאן מוטלות גופותינו מתחת לכל הגורמים
אנחנו הדם המושרה באוויר שאתם שוחטים."
מחמוד דרוויש
מערבית מוחמד ע'רנאים בשיתוף עם דוד אבידן
2004 / 05 / 16
שם המגיב/ה: תודה חמה לג'וליאנו ו...
למרבה הצער, את מקומה של השירה בחיינו (ואולי גם של הויכוח
הפוליטי) כבר היטיב לבטא זיאד רחבאני כשכתב:
נגמרו השירים ששרו על הדרום
נגמרו הפואמות שנכתבו לדרום
ואין פחות שוהדא
ואין יותר שוהדא
ואם עומד הדרום, הוא עומד בילדיו.
........
לא הבאתי את הטקסט המלא כי לא שילמתי לזיאד זכויות יוצרים...
אפשר למצוא אותו בקישור הבא:
http://www.ziad-rahbani.com/lyric.asp?a=173&z=10
יורם בר-חיים
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.