אחי מחמוד דרוויש, לא אויבים מבטן אנחנו
שנתגושש ונתרוצץ ונאחז איש עקב רעהו
במאבקים של בכורה וירושה,
לא אויבים על פי מיקום הכוכבים ביום לידתנו
ומותנו אנו, לא האל שם אותנו זה מול זה להילחם,
ובספרי קודשנו אין נבואות על מאבקנו העיקש.
יש לנו מולדת משותפת ומרובת קדושה, רעיה מחוזרת
המלאה שמות של חיבה, ועלינו להתחלק בקדושתה:
פלסטין וציון, אל-חליל וחברון, ירושלים ואל-קודס,
שכם ונאבלוס, עכו ועכא, יפו ויאפא.

ובינתיים המצור צר עלינו, צר צורה בגופנו ובנפשנו,
וצרה בת מאה שנה צרה מלהכיל את קול כאב שנינו.
והכאב שלך נוגע בנקודה הכי חירשת שלי,
והכאב שלי נוגע בנקודה הכי אילמת שלך,
ואיך נדבר או נשמע?

אחי מחמוד דרוויש, איך נמיר את כאב חיינו
המשותפים? איך נשקיט את רעם הפצצות העיקשות,
איך נקהה את חוד שיני המוות הקשות, איך נסגור
את דלתות המלחמה הכבדות, הפתוחות? איך נרד
משמי המטוסים ונתרחק מרחובות האוטובוסים, כדי
שנוכל להיפגש שוב ולהקשיב?

אחי מחמוד דרוויש, יש לנו מילון משותף מימים שמיים עתיקים
ומן הזמנים הללו. אברהים אבינו לימד אותנו
שאלוהים ואללה הם אחד, ואנו קוראים את תורתו
מפי משה, ישוע ומוחמד. אבל עכשיו מבטינו הפוכים,
והשהיד שלך יכול להיות צלצול פעמון
בתחנת האוטובוס האחרונה של חיי ומותי,
והרמטכ"ל שלי לא שמע על מקצב פרס
ועל תוגת אנדלוס, והוא מבקש לכתת
כינורותינו לרובים וחלילינו למטוסים.

אחי מחמוד דרוויש, מי סכסך את ההיסטוריה שלנו
והציב אותי זקיף לאורך מגדלי השמירה הגבוהים
הצופים על שערי עזה הכבדים
בולש על חלונות בתים דרך כוונות רובים?
מי הקים בינינו חומות של בטון וברזל ועיניי מצלמות
והפריד בינינו ככובשים ונכבשים
כאשר עלינו להיות אחים?

אתה מביט בי בעיניים סגורות, מאמן את ילדיך
לראות בי את סיבת אסונם, אבל אנשים אחים אנחנו,
ולפני פחות משישים שנה דיברתי ערבית שוטפת בניב יהודי-עיראקי
בבתי-התה של בגדאד, ואתה היית בא מן הגליל כדי לבקר,
כותב שירים על יפיפיות החידקל, ומתייעץ עמי בחיזורים
אחר אהובות בבליות. ומאז התגלגלנו פעמים אין-ספור
במחילות החיים, ואני כבר שכחתי, בשל סיבות משונות,
את שפתינו המסולסלת, ואתה למדת אותי את שפתי,
שפת תפילותי העתיקות וגעגועי המתעוררים.
ועתה אני יכול לקרוא את מילותך רק דרך מסך התרגום.

והיום אתה חי ברמאללה, ואני בירושלים.
אתה יצאת מן הגליל כדי לנדוד אחרי מסלול הגלות של עמך,
ואני שבתי למקום עמי,
אחרי שהורי והורי הורי עשו נדודים למעני.

אתה היית למשורר ולסופר המצור, מביירות ועד לכאן,
ואני רק מתחיל את דרכי בכתיבת השירים.
אני יליד שנת השלום הישראלי-מצרי,
ואתה נולדת עוד בימים שלפני שנת אסונך ועצמאותי.
ואתה כתבת ברמאללה של ינואר 2002 על המצור,
ואני הייתי רוצה לכתוב בירושלים של יוני 2003 על סופו,
או על טרם היותו. אני מנסה לכתוב דיאלוג במונולוג,
כי לפני שבוע קראתי בספרך "מצב מצור", וביקשתי לדבר אליך.
אבל אתמול חברתי שמעה פיצוץ כשהיתה בחנות בגדים
ויצאה וראתה גופת אוטובוס מפוחם שהתייתם
מוטל ברחובה הראשי של העיר בלי רוח חיים,
ונמלטה וראתה רק את מסלול בריחתה ואת כף-יד שותפתה לדירה
ולריצה, ולא נשמה עד שפנתה לסימטה צרה
כי הפחד שם מצור על ריאותיה.

אחי מחמוד דרוויש, לפעמים רק העראק
שומר עלי מפני טינת הרחובות.
ובינתיים מעל ראשינו שמי המטוסים,
ומול עינינו רחובות האוטובוסים,
ואתה, האויב שלי על-פי ספרי ההיסטוריה החדשים,
שיננת את התנ"ך כולו, ואתה מאמין
שאם תלמד אותי את שירת הג'אהיליה
תוכל לשים קץ למצור.

אחי מחמוד דרוויש, איך נצליח להפוך את השערים הכבדים
אשר תחתם עומדים לנו שימשונים מתאבדים
המבקשים להפיל עלי ועליך את כל העמודים והבתים
לשערי שירה?