זוהי יצירה מס' 2 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה:http://stage.co.il/Stories/418233

"אשירו!!!" קרא סקרמורי בהתרגשות כשראה את אהובו ירוק-השיער
מרחוק, חוזר מן המסע המסתורי ממנו לא חזר כבר שבועות.
"להתראות." לחש האלף באוזנו המחודדת של סקרמורי חודש לפני כן,
נושק לפניו המנומנמים באהבה. אז הטיל על גבו את התרמיל שסידר
לו למסע, וסגר את הדלת מאחוריו בזהירות, שלא להעיר את אהובו
בשעת בוקר כה מוקדמת, אך לא ידע שסקרמורי כבר היה ער, והדמעות
שזלגו על פניו עם הישמע רעש סגירת הדלת, היוו עדות לכך.
"כל כך התגעגעתי אליך..." חיבק אשירו את כתפיו הרועדות של
סקרמורי, והצמיד אותו אל גופו.
"מצאת את הדבר ההוא שחיפשת?" שאל סקרמורי בסקרנות, "טוקיו,
אמרת?"
"לא." עיניו של אשירו נראו עצובות מעט, אך הוא חייך בשמחה אל
סקרמורי כשליטף את פניו החיוורים, נזכר שוב במגע הנעים של
לחייו כשליטף אותן. סקרמורי הצמיד נשיקה אל שפתיו של האלף,
שסומק קל רפרף על לחייו באותו רגע.
"בוא," לקח סקרמורי את ידו, "כולם נמצאים בבית של רייג'ין
וג'יגוקו. נלך לומר להם שלום!"
אשירו הנהן ואמר:"כולכם הייתם חסרים לי מאוד... יהיה נחמד
לפגוש את החבר'ה שוב."
"...יש עוד מישהו שכדאי שתכיר..." מלמל הערפד כשצעדו בשביל
המוכר אל ביתם של חבריהם, "...מישהו חדש שהגיע לפני כמה ימים,
גם הוא מהאולם הגדול."
"מישהו חדש?" חייך אשירו, ומבט מסוקרן נראה בעיניו, "אני אשמח
לפגוש אותו!"
"שמור על הגישה הזאת..." לחש סקרמורי כשהיה במרחק נגיעה מדלתם
של רייג'ין וג'יגוקו, "...אתה עוד תזדקק לה."
...ולפני שניתנה לאשירו ההזדמנות לשאול על מה הוא מדבר, נפתחה
הדלת ורייג'ין קיבלה את פניהם בחיוך נעים.
"טוב לראותך שוב, אשירו." קדה רייג'ין בפניו בנימוס, ואשירו
החזיר לה קידה.
" היכנסו," הזמינה אותם רייג'ין פנימה, "ציפינו לראות אתכם
איתנו. ואשירו... תן לי לטפל בתרמיל שלך."
"תודה, רייג'ין." הפקיד אשירו את תרמילו המרופט בידיה של
האלפית, וכשידו עדיין בתוך כף ידו של סקרמורי, נכנס אל תוך
הבית החמים.
"היי כולם! חזרתי!" הכריז אשירו בחלל הבית, ומיד קם ג'יגוקו
ואחריו אנדראינה, להשיב לו ברכת שלום.
"שלום, אשירו!!" חייך ג'יגוקו וחיבק את אשירו חיבוק חם.
"ברוך שובך הביתה!" בירכה אותו אנדראינה בקולה המתלחש, וחייכה
לעברו.
"תודה, טוב לראות שוב את כולכם!..." חייך אשירו אל חבריו, עד
שנתקל מבטו בדמות כהה מאחורי כתפה של אנדראינה. הוא עקף את
אנדראינה והתקדם לעבר הדמות, שהתגלתה כבחור צעיר מחודד
אוזניים, שהביט בו בעיניים קרות וציניות בגוון צהוב. שיערו היה
שחור וארוך, אסוף מאחור בפיסת בד, ושתי קווצות שיער בלונדיניות
גלשו מקדימה על מצחו. הוא ישב באדישות בפינת החדר, מביט במתרחש
מבלי לומר דבר.
"שלום!" פנה אליו אשירו, והבחור המשיך להביט בו באדישות, קם
באיטיות ממקומו וניגש אל אשירו.
"אני אשירו." הושיט אשירו את ידו בחביבות, ללחוץ את ידו של
הבחור, אך זה הסיט ממנו את ידו ברגע שנגע בו, ועל כף ידו של
אשירו נשאר מגעה של יד מחוספסת וקרה.
"יוטה." הציג הבחור את שמו, ועיניו הצטמצמו בחשדנות. הוא סקר
את מראהו של אשירו מלמעלה למטה ובחזרה, ולבסוף שאל: "אלף?"
אשירו מצמץ בבלבול, אך הנהן בראשו לחיוב.
"יוקאי." שוב אמר מילה בודדת בטון קר ומחושב, כאילו כדי למדוד
את תגובתו של אשירו לכל מילה שיוציא מהפה.
אנדראינה עטתה על פניה ארשת קרירה ואדישה כשלו, הצביעה עליו
ואמרה, בניסיון לחקות את קולו הציני:"אנטיפת".
סקרמורי פלט צחוק בלתי-נשלט מאחורי גבו של אשירו.
יוטה הביט לעברה במבט המתריס ביותר שיכל להעלות על פניו, ואמר
כשהוא מחקה את קולה של אנדראינה המחקה אותו: "כלבה!"
הפעם אשירו הצטרף לצחוקו המצלצל של סקרמורי, ואפילו רייג'ין
ניסתה להסתיר חיוך משועשע. רק ג'יגוקו לא חייך אפילו קצת,
בדומה לאנדראינה, שרק מצמצה לעבר יוטה בהתרסה, ואז הסתובבה
בגבה אליו כשהיא מניפה מפל של שיער בלונדיני בפניו, והלכה
להתמקם על הספה בחדר המגורים. יוטה, לעומתה, חזר למקומו הקודם,
הרחק ממנה.
"רוצים משהו לשתות?" שברה רייג'ין את הדממה המביכה.

רוויים באלכוהול, הצליחו החבורה לשבור את הקרח אפילו בין אשירו
ליוטה, אולם אנדראינה סירבה להחליף איתו אפילו מילה אחת בצורה
ישירה.
במקום זאת, "לחשה" (בקול רם) לאחרים להעביר "מסרים ליוקאי":
"תגיד ליוקאי הזה שאת הסיגריה הבאה שהוא מדליק אני אתקע לו
בגרון!" מסרה "לאשירו" כשעשן הסיגריה של יוטה מילא את החדר,
והיוקאי בתמורה רק נשף עננה קטנה לעברה והמשיך לעשן בהפגנתיות
יתרה.
"תמסור ליוקאי שעם הקרח שיוצא לו מהפה היה אפשר למלא יבשת
ולקרוא לה 'אנטארקטיקה'." מלמלה "אל סקרמורי", באחת הפעמים
שסינן יוטה תגובה קרירה אל ג'יגוקו. הפעם הביט יוטה היישר
לעיניה של אנדראינה, אך בכל זאת פנה "אל סקרמורי" כשענה לה:
"...ותגיד לבת-האנוש הזאת שעם הארס שיוצא לה מהפה היה אפשר
להרוג את כל מי שגר ביבשת הזאת."
צחוק משועשע פרץ כעת מפי כולם, והשאיר את אנדראינה לתקוע מבטים
ארסיים ביוטה, שהחזיר לה חיוך מנצח, חושף ניבים.
"טוב, אני חושב שאחזור הביתה עכשיו." קם אשירו בחיוך מתנצל
לעבר רייג'ין וג'יגוקו, "...אני די עייף מהמסע."
"אני בא איתך!" קפץ סקרמורי ממקומו מיד, ולמרות שעדיין היה
מסוחרר מעט מהסאקה של רייג'ין, היה מוכן לצאת.
"אלווה אתכם אל הדלת." קמה רייג'ין ממקומה, פניה עדיין סמוקים
מעט מן הסאקה, או שמא מהתקף הצחוק שתקף את כולם.
"התרמיל שלך" הורידה האלפית את התרמיל מהמתלה שליד הדלת ונתנה
אותו לאשירו ביד אחת, כשבשניה היא פותחת את דלת הכניסה.
"תודה על הכל, רייג'ין." חייך אשירו לעברה כשהעמיס את תרמילו
שנית על גבו;
"ביי, רייג'!" נופף סקרמורי לשלום וניב ערפדי נחשף בחיוכו.
"תיהנו לכם." חייכה רייג'ין חיוך שומר סוד, וקרצה להם. סקרמורי
נאלם לרגע, ממצמץ בבלבול, ואילו אשירו חייך והסמיק מעט כשמלמל
"תודה" חלושות.
פלח ירח חיוור ליווה אותם בדרכם הביתה, מאיר את אבני המדרכה
באור בהיר ומנצנץ, שכמו ניסה להשלים את אורם הצנוע של פנסי
הרחוב.
אשירו זיהה את פתח ביתם המוכר מרחוק, וליבו החל לפעום בהתרגשות
ככל שקרבו אליו.
שוב נשמעה החריקה המוכרת כאשר פתח את דלת העץ, ולמרות שצרמה
מעט לאוזניו, היה זה קול שהתחבר אצלו עם המושג "בית" טוב כל
כך, עד שכמעט התגעגע לצליל זה, כמו שהתגעגע אל הבית עצמו.
הערפד כרך סביב צווארו של אשירו את זרועותיו, ואשירו שם לב
כשחייך, שניביו גדלו מעט מאז עזב אותו לאחרונה. ידו עלתה מעלה
ללטף את שיערו החלק והטורקיזי של סקרמורי, ודמעות זעירות עלו
בעיניו של הערפד כשעשה זאת.
הדלת נסגרה בעדינות מאחוריהם, וכשנשמעה סגירת המנעול קפץ
סקרמורי על אשירו והפיל אותו אל המזרון שהיה בדיוק מאחוריו,
מחבק אותו בגעגועים ודמעותיו זולגות כעת על לחייו, נוטפות
בעדינות על לחייו של אהובו.
סקרמורי הרים את עיניו התכולות והנוצצות אל עיניו הסגולות של
אשירו, שהביט בו במבט רך ואוהב.
"ברוך שובך הביתה, אשירו." לחש סקרמורי בחיוך.
אשירו מחה את הדמעות מלחייו המסמיקות של סקרמורי, ונשק לשפתיו
בעדינות.
"טוב להיות בבית..." חייך אשירו כשהוא מחבק את סקרמורי חזק,
מצמיד אותו אליו כשהוא נודר בליבו שהמסע הזה היה, ויישאר, מסעו
האחרון בלעדיו.