ייתכן שחלק ממכם קראתם את זה בגרסה הישנה "ידידים ועדיין
ידידים" אז לכם אין צורך לקרוא את זה שוב ולהתלונן שכבר קראתם
את זה. אני הזהרתי מראש :)

להתחלה של הכל התחיל בנמר דרקון:
http://stage.co.il/Stories/230798

מאז שהוא התחיל לצאת אתה הוא התרחק ממני, מנעמה ומדריה.
לא היינו הידידות הכי -הכי שלו, אבל היינו די קרבות אליו,
וידענו שהוא מחבב אותנו והכל. אבל פשוט כשיש לך חברה אז הוא כל
הזמן צריך להיות אתה, זה כולל הפסקות, וימי שישי שיצא אתה ולא
אתנו. התחלתי לשנוא את מור, בעצם את העובדה שהיא גזלה אותו
מאתנו והיא הייתה החברה שלו ולא... ממש התגעגעתי אל מייקל.
לא היה לי ממש משהו נגדה, אבל היא תמיד נתנה לי הרגשה שהיא
שונאת אותי. היא התייחסה יותר לנעמה, למרות שאני למדתי אתה
מקצוע אחד, כי חשבה שנעמה חמודה וידעה שהיא ידידה טובה של
מייקל, לא כמו פעם אבל עדיין ידידה שלו עוד משהיו קטנים.
עוד יותר גרוע שהייתי נכנסת כל פעם לדיכאון בגללו אם הייתי
רואה אותו מתחבק אתה, או נוגע בה, או מנשק אותה.
בינתיים דריה התאהבה ברועי, כמו שאני נפלתי לרשת שלו. אבל רועי
נדלק על נטלי וכל הזמן היה מדבר עלייה והיא לא הייתה שמה עליו
ודריה ניסתה כל הזמן להשכיח אותה ממנו והייתה יורדת עלייה והם
כל הזמן היו רבים בגלל זה. אז שתינו היינו נכנסות לדיכאון,
ביחד ולפעמיים גם לחוד. ונעמה הייתה בטוחה שאנחנו מטומטמות.
ובאמת היינו.
כל פעם שהייתי נכנסת לדיכאון מייקל היה ניגש אלי ושואל אותי מה
קרה כמו כל ידיד טוב. כמובן שלא הייתי יכולה להגיד לו. אז
הייתי ממציאה לו דברים והוא היה מנסה לעזור לי והיה מדבר אתי
על זה. ובעצם הוא לא ידע שהוא פשוט לא עוזר לי כי זאת לא
הבעיה.....

עברה שנה. תחילת כיתה יוד אלף. אני עדיין כל הזמן חושבת
מייקל. והוא ומור עדיין ביחד, חוגגים כבר תשע חודשיים. אני כבר
השלמתי עם זה, הם נראו כל כך מאושרים עד שזה נראה כאילו לעולם
לא ייפרדו. למרות שנעמה אמרה לי שאני לא אדאג שבקרוב הם ייפרדו
ושהכי הרבה זמן הם ישרדו זה שנה. אני כבר הייתי בטוחה שהם
יישארו להיות ביחד עד סיום התיכון ובזמן הזה אני עדיין אוהב
אותו ואוכל את הלב או שכבר אקפוץ מהגג של עזריאלי כמו שהייתי
צריכה לעשות מהתחלה.
בקשר לרועי, הוא פחות או יותר התגבר מאז שנה שעברה, תפס שכל
והתחיל לשכוח מנטלי. אני ודריה נשארנו מטומטמות בדיוק כמו בשנה
שעברה, שתי דכאוניות.
נעמה סוף - סוף החליטה לספר לי משהו שידעה כבר מהשנה שעברה.
היא סיפרה לי שנטלי סיפרה לה שמור חושבת שאני אוהבת את מייקל
ובגלל זה היא שונאת אותי. היא חושבת ככה עוד מהשנה שעברה.
הרגשתי ממש נורא בגלל שהחברה שלו יודעת, ומתברר שעוד המון
אנשים אחרים מנחשים ויודעים בגלל נטלי שסיפרה בטח לעוד אנשים
וכך גם מור...
                                   

חודש עבר מאז תחילת הלימודים.
אני שמה לב שמייקל עצוב מהרגיל, לא מייקל הרגיל זה שמצחיק את
כולם ועושה שטויות. אני אומרת זאת לדריה, דריה בהתחלה לא
מתייחסת, ואז שתינו מסתכלות אחת על השניה ואנחנו יודעות מה
השניה חושבת אבל לא מאמינות שזה נכון.
בסוף היום חוקרות את מייקל, אבל לא מצליחות להוציא ממנו הרבה,
הוא רק אומר שזה לא משנה. זה עוד משהו שהראה לי שהתרחקנו, פעם
הוא היה בלי לחשוב כבר מיד אומר לי מה קרה.
למחרת אני לא מגיעה לבית הספר (חולה). ודריה מספרת לי שהיא לא
ראתה את מייקל ומור מסתובבים ביחד בהפסקות, ושהיא ראתה אותה
ליד הכיתה שלנו אבל היא לא ניגשה אליו או משהו.
לא יכולתי להאמין שהם נפרדו, הייתי בטוחה שהם אולי רבו ומיד
יחזרו להיות ביחד, זה פשוט לא נשמע לי הגיוני, יותר מדי
התרגלתי לרעיון שהם יהיו ביחד לנצח...
עד שבסוף שבוע כל הספקות שלנו נעלמו.
דריה דיברה עם מייקל באייסיקיו, היא שאלה מה עובר עליו, והוא
היה מוכן לספר לה רק בתנאי שהיא לא תספר ליותר מדי אנשים. אז
היא אמרה לו שהיא אפילו לא תספר לי ונעמה. הוא אמר לה שהיא
יכולה לספר לנו אבל לא ליותר מדי אנשים, כי הוא לא רוצה שכולם
יתחילו לדבר על זה. אז הוא סיפר לה שהוא ומור נפרדו. דריה
סיפרה לו שאני והיא כבר ניחשנו את זה ושאלה אם אפשר לדעת למה.
הוא אמר לה שזה בגלל שבזמן האחרון הם רבו המון ושזה קורה
ושעכשיו היא צריכה לספר לו משהו מצחיק כדי שהוא לא ירצה ללכת
לקפוץ מהגג של עזריאלי. מאז ידענו לבטח.
כשחזרנו לבית הספר יום ראשון ישבתי באחד השיעורים ליד מייקל
והוא היה שוב עצוב, אז אמרתי לו Don't Worry Be Happy . אז הוא
שאל אותי אם אני יודעת למה הוא עצוב, אז אמרתי לו שכן ושאני
מצטערת. הנחתי את היד שלי על הכתף שלו וליטפתי אותו. היה לי
עצוב לראות אותו ככה. אז הוא אמר שאין מה להצטער וזה קורה
ושעכשיו הוא רק צריך להתרגל למצב. יותר לא דברנו על מור. וממש
לא היה בראש שלי להזכיר אותה.
                                       

שבוע אחרי שמור ומייקל נפרדו, רועי ודריה התחילו להיות ביחד.

בהתחלה הסתירו את זה ממני, טיפשים, אבל יום אחרי סיפרו לי,
והייתי כל כך מאושרת בשבילם. התברר שרועי התחיל לאהוב את דריה
בתחילית השנה הזאת. בגלל שהם התחלו להיות ביחד אני ורועי ממש
התקרבנו (כי בשנה האחרונה התרחקנו כי הוא ודריה כל הזמן
הסתובבו ביחד) וסיפרתי לו גם על מייקל, והיינו מדברים עליו
המון והוא אמר שאני צריכה לספר לו.
                                     

 
מאז שמייקל ומור נפרדו נעמה שגעה אותי, היא אמרה לי שהנה
ההזדמנות שלי. שאני חייבת ללכת לספר לו ולדבר אתו על זה. לברר
מה הוא מרגיש כלפיי וגם סוף - סוף להוריד אבן מהלב. ואם אני לא
אעשה זאת אז בסוף תהייה לו עוד חברה ואז אני אוכל את הלב
בפנים.
בסופו של דבר, כמו תמיד, השתכנעתי. החלטתי לשלוח לו באסיקיו
קטע שכתבתי עליו: http://stage.co.il/Stories/162605
קרה לכם פעם שלא הייתם מסוגלים להפסיק לחשוב על בנאדם מסוים?
זה מה שקורה לי כל רגע, כל שניה, כל דקה, כל הזמן... ואי אפשר
פשוט להוציא אותו מהראש. כל רגע נזכרים במשהו כזה חמוד שעשה,
שמעלה לך חיוך טיפשי על הפנים. וכל פעם שהוא עובר לידך את פשוט
לא יכולה להוריד את עינייך ממנו ולהמשיך לנשום בסדירות, רק
בנשימות כבדות שמקשות עלייך לנשום. כל פעם שהוא נוגע בך בטעות
או לא בטעות לבך מחסיר פעימה ואת מתפללת שהיד שלו תישאר שם
לנצח, קרובה אלייך...
אבל כשאת רואה אותו מחובק עם אחרת את מתחילה קצת לקנא, ואת
רוצה להיות  מחובקת בזרעותיו במקומה. ואז מתחיל הדיכאון וחוסר
הביטחון העצמי מיד אחרי האושר והחיוך הטיפשי, ואת לא מפסיקה
להרגיש כל כך נורא, ואז כשהוא ניגש אלייך ושואל אותך מה קרה
ומנסה להוציא את זה ממך, את פשוט לא מסוגלת להגיד לו את זה,
למרות שחלק ממך רוצה, שזה בעצם בגללו, שאת אוהבת אותו בערך מאז
שהוא והחברה לשעבר שלו התחילו לצאת, את פשוט לא מסוגלת, כי את
יודעת שאין סיכוי שהוא יאהב אותך בחזרה, ועוד יותר גרוע שתאבדי
אותו כידיד, אז מה שנשאר לך זה ליהנות מכל מיני דברים קטנים,
ומהשיחות שלכם ומהידידות שלכם.
זה בעצם כל מה שנשאר לך... ואז שוב חוזר הדיכאון.....
אחרי ששלחתי לו את זה הייתי ממש לחוצה. הוא התקשר אליי מיד ולא
היה אכפת לו על מי כתבתי את זה, הוא רק ניסה להוציא אותי
מהדיכאון והלחץ שנכנסתי לתוכו, כי מרוב לחץ לא הייתי מסוגלת
לדבר או לנשום ורעדתי והלב שלי דפק בחוזקה וניסיתי להגיד לו
אבל מיד השתתקתי ואז הוא אמר לי, "נעה, אם את לא יכולה להגיד
את זה, אז אל תגידי את זה''
בסוף לא אמרתי לו. ניסיתי לדבר אתו עוד פעם אחרי בית הספר אבל
זה לא יצא לי מהפה. וגם עוד פעם כשהיינו אצל נעמה עם עוד כמה
חברים, וזה היה כמה דקות לפני שהוא הלך, ודברנו על זה בעקיפין
וכבר ידעתי שהוא יודע, אבל שאני צריכה להגיד את זה, והוא אמר
לי שזה החלטה שלי אם לספר לו או לא, ואז שוב זה לא יצא, ולא
הייתי בטוחה כבר אם הוא יודע או לא.                          
     
בינתיים התחלתי לדבר עם מור באייסקיו במשך איזה חודש והיא
נשמעה לי ממש נחמדה. ואז היא שאלה אותי אם זה נכון שאהבתי את
מייקל כשהם היו ביחד. אז ידעתי שאין מה להסתיר כי ידעתי שהיא
יודעת, ומתברר שהיא ידעה שאני יודעת שהיא יודעת שאני אוהבת
אותו. אז אמרתי לה שכן והיא שאלה אם עדיין אז עניתי לה שכן.
ואז גם למחרת בבית הספר דברנו על זה שיחה ארוכה. היא אמרה לי
שהיא לא שונאת אותי אבל פשוט זה הפריע לה שידידה טובה של החבר
שלה אוהבת אותו. היא סיפרה לי המון דברים על מייקל שהכניסו
אותי לדיכאון. היא סיפרה לי שהוא לא היה מוכן לספר לה את הסיבה
האמיתית לזה שהוא נפרד ממנה. מור גרמה לי להתחיל לחשוב דברים
רעים על מייקל ובנוסף לזה להרגיש יותר רע. היא סיפרה לי שהוא
ידע שאני אוהבת אותו שנה שעברה ושהם דיברו על זה ושהם החליטו
לא לעשות שום דבר, כי אנחנו ידידים טובים והכל וחבל להרוס.
ושהיא אמרה לו שאני ידידה שלו והיא החברה שלו ושיסיק את
המסקנות בעצמו, אז הוא הבין בעצמו שהוא צריך להתרחק אבל ניסה
כמה שיותר לא לפגוע בי. היא סיפרה לי שהיא שמעה אותו צועק
במסדרון לידה שהוא יוצא עם מישהי שהוא דלוק עלייה כבר הרבה
זמן. בגלל זה נכנסתי לדיכאון עמוק, ולא האמנתי שכמעט סיפרתי
לו.
דברתי על זה עם נעמה, והיא זאת שטובה במעשים, ניגשה למייקל
ושאלה אותו אם הוא יוצא עם מישהי. היא לא הנחיתה עליו את זה,
סתם שאלה כדרך אגב מה חדש אם הוא יוצא עם מישהי. הוא אמר לה
שלא ואז היא שאלה אותו למה הוא שונא את מור. אז הוא אמר לה
שהוא לא שונא את מור ושהוא יתקשר אליה בערב וידבר אתה על זה.
הוא באמת יתקשר אליה. באותו זמן שהם דברו, אני ודריה דברנו
בטלפון וקצצנו ציפורניים וכמעט השתגענו על מה הם מדברים כבר
שעה וחצי?!
בסוף באחת עשרה וחצי החלטנו לעשות שיחת ועידה לנעמה, אחרי מספר
שניות שחיכינו בממתינה, נעמה עברה כי סיימה לדבר אתו, והמשפט
הראשון שאמרה לנו זעזע אותנו, "מור היא השטן תרחקו ממנה!".
אני ודריה היינו כזה: "מה?!".

ואז היא סיפרה לנו שמור הפיצה שמועה שהוא יוצא עם מישהי, והיא
אמרה את זה לי רק כדי לפגוע בי, ושהוא נשאר אתה עשר חודשיים כי
כל הזמן חשב איך להיפרד ממנה, שבהתחלה אהב אותה עד שראה את
הפרצוף האמיתי שלה, ושהיא סכסכה בינו לבין החברים שלו כדי שהיא
תישאר החברה היחידה שלו, וגם ככה בין החברות שלה שהיא תישאר
החברה היחידה של כל אחת ואחת. היא סיפרה לנו שגם היא לא שפויה
ושההורים שלה רוצים לשלוח אותה לטיפול פסיכולוגי.
היא סיפרה שמייקל התנהג מוזר כשראה אותי מדברת אתה ומתחבקת אתה
כי רק לפני חודשיים היא שנאה אותי מוות. ובנוסף לזה היא סיפרה
לנו שמייקל סיפר לה שהוא יודע מה אני מרגישה כלפיו ושהוא ידע
עוד משנה שעברה ושהוא צריך לדבר אתי למחרת (אוי מיי גד!),
ושהוא אמר לה שאני אחת הידידות הכי טובות שלו ואני מאד חשובה
לו... המשכנו לדסקס על זה עד 1 בלילה ואז הלכנו לישון.
                                 

למחרת ניסיתי קצת להתחמק ממנו בבוקר עד שבסוף ניגשתי אליו
כשהוא היה בקפטריה ומרוח לו חיוך ענקי על הפרצוף, "היי, מה
המצב?'' נעמדתי מולו שתקתי שניה, עדיין מרוח לו חיוך מאושר על
הפרצוף, ושאלתי "אז נדבר בסוף או שלא?'' "למה לא?", עדיין
מחייך. ואני כזה "לא יודעת'' הוא צוחק, מאושר, משועשע מהמצב.
אני "מתי?'' הוא "לא יודע'' אני מתעקשת "מתי?'' "לא יודע, מתי
שהוא, היום, בבית הספר, בטלפון, לא יודע, מה זה משנה?'' "אני
רוצה לדעת, זה מלחיץ'' "ואם אני אגיד לך אז זה לא ילחיץ?'' "זה
כן, אבל אני רוצה לדעת'' הוא עדיין משועשע. אני הולכת. והוא
קורא לי ואומר לי שידבר אתי בתשע ואני כזה "בסדר", אז הוא שואל
"קבענו?" ואני עונה לו בחיוב יורדת לי במדרגות ורצה אל דריה
ורועי (שעדיין ביחד ד"א!) לעדכן אותם.
בערב הוא התקשר אליי שעה אחרי ודברנו רק רבע שעה כי אח שלי
הפריע לנו, קבענו שהוא ילווה אותי לתחנה למחרת ונדבר.
                                     

למחרת בסוף היום אני השתחררתי לפניו, ולו היה שיעור חופשי ואז
עוד שיעור. הוא היה צריך ללכת אתי לתחנה באותה שעה חופשית שלו,
והוא לו עשה את זה הוא היה עסוק בלהשתגע עם החברים שלו, אפילו
הלכתי וניסיתי להגיד לו שנלך, אבל הוא שוב לא היה רציני וסתם
התחיל ללכת אתי מכות בצחוק. ממש התעצבנתי עליו. נשארתי בבית
הספר בשיעור החופשי במקום ללכת הביתה כי גם ככה נעמה סיימה עוד
שעה ורציתי שהיא תבוא אליי הביתה, לא רציתי להיות לבד. בהפסקה
ספרתי לנעמה מה קרה והיא הלכה להרביץ לו. כשהיא חזרה היא סיפרה
לי, שהוא אמר לה, שהוא לא דיבר אתי, כי כבר היה אמצע השיעור
החופשי ועד שהיה מלווה אותי וחוזר אז הוא היה כבר מאחר לשיעור
שלו. והוא גם אמר לה שגם הוא מתחיל להיות לחוץ מהשיחה כמוני,
ושהוא מעדיף שאני ארד מזה כי הוא לא רוצה לפגוע בי.
ונעמה אמרה לי שאני לא אצפה ליותר מדי, אין לו הרבה דברים
טובים להגיד לי.
נכנסתי פחות או יותר לדיכאון. כל השנה הזאת שאהבתי אותו ידעתי
שהוא לא אוהב אותי בחזרה אבל עדיין הייתה לי תקווה שאולי יש
סיכוי קטן שכן. אבל ממה שהבנתי מנעמה זה שאין סיכוי כזה...
ונעמה הרגישה אחר כך ממש נורא כי סיפרה לי. ידעתי שלמחרת אני
והוא נתנהג כרגיל ולעולם לא נדבר על זה יותר. ואני אמשיך
להרגיש נורא, כי אפילו לדבר על זה אתו לא יצא לי.
ואז הוא הפתיע אותי. בשש בערב הוא התקשר אליי ונעמה הייתה
אצלי. דברנו רק איזה רבע שעה כי הוא היה צריך ללכת ודברנו על
שטויות והוא אמר שהוא יתקשר אליי כשיחזור בתשע וחצי אז אמרתי
לו טוב ונתקנו.
הוא התקשר אליי בתשע וחצי אבל לא הייתי בבית כי ליוויתי את
נעמה לבית שלה. אז הוא התקשר שוב בעשר ודברנו עד אחת עשרה
וחצי! דברנו על הכל.
בהתחלה סתם דברנו על שטויות וניסינו למשוך זמן עד שהגענו
לפואנטה. היה קטע שהוא שתק וגם אני אז ידעתי שזה הזמן להתחיל
לדבר על זה וידעתי שהוא לא יעשה את זה אם אני לא. אז אמרתי לו
שממש לא ציפיתי שהוא יתקשר אליי. אז הוא אמר שמה לעשות הוא
בנאדם מלא הפתעות ושהוא התקשר כי קבענו לדבר וזה לא יצא היום
בגלל כל מיני סיבות מטומטמות. סיבות מטומטמות שהוא החליט
עליהן.
אז הוא ניסה להתחיל לדבר ולא ממש הלך לו אז הוא אמר לי שהוא
ידבר אתי על זה רק בתנאי אחד. שאלתי אותו איזה תנאי. אז הוא
ביקש שאני אבטיח לו שלא משנה מה הוא יגיד אני אשאר ידידה שלו.
והקטע שהצחיק אותי פה זה שאני פחדתי לדבר אתו על זה כי פחדתי
שהוא לא ירצה להיות ידיד שלי יותר. אז אמרתי לו שכל עוד זה
תלוי בי אני אשאר ידידה שלו. ואז ספרתי לו שדברתי עם נעמה והיא
אמרה לי שהוא מעדיף שאני כבר ארד מזה. אז הוא אמר לי שמה שהוא
רוצה עכשיו זה שאני אקשיב לו. אז אמרתי לו טוב וסתמתי.
הוא סיפר לי שהוא עשה פרצוף בפעם הראשונה שהוא ראה אותי מחבקת
את מור כי רק לפני חודשיים הילדה הייתה מוכנה להרוג אותי, היא
שנאה אותי מוות ואז הוא אמר את יודעת למה נכון? ואז אמרתי לא
שכן בגלל שאהבתי אות בשנה שעברה ואז תיקנתי את עצמי ואמרתי
מהשנה שעברה. אשכרה אמרתי את זה פשוט לא האמנתי. והוא אמר כן.
הוא סיפר לי שכל הריבים שלהם, רובם היו בגללי. ואני חשבתי שזה
ממש מוזר. שימצאו להם על דברים אחרים לריב. אבל באמת, רק
בגללי? ואז הוא סיפר לי שמור ידעה בגלל נטלי שידעה הכל כי
הייתה חברה טובה שלנו ושל מור ולכן סיפרה לה מה אני מרגישה
כלפיו.
מייקל אמר לי לא לכעוס עלייה או משהו, כי הוא אפילו לא מאשים
אותה, והן פשוט חברות ממש טובות ומספרות הכל אחת לשנייה. ואני
חשבתי שגם ככה זה לא משנה כי מתברר שכבר כולם ידעו. אז אין פלא
שזה הגיע גם לחברה שלו.
הוא המשיך לספר לי כל מיני דברים שהיא עשתה לו, ובעיקרון הוא
חזר על דברים שכבר ידעתי, דברים שכבר נעמה טרחה לספר לי, אבל
זה היה חשוב לי שהוא יגיד לי אותם.
אחרי שסיים הוא שתק.
אז אמרתי לו כזה "מייקל?".
והוא כזה "מה?".
"ממתי ידעת?".
"ידעתי מה?".
אוי מיי גד...
"שאני אוהבת אותך'' אתם בטח מתארים לעצמכם כמה זה קשה להגיד
דבר כזה שאתה יודע שהצד השני לא מרגיש אותו דבר, זה פי שתיים
יותר קשה מלהגיד למישהו שמרגיש אותו דבר כלפייך.
"מה זה משנה?" הקול שלו קצת השתנה והוא נשמע מדוכדך, כנראה ממש
דאג לי.
"אני רוצה לדעת''
"לא יודע, מתחילת שנה שעברה".
ואז הוא סיפר לי שהוא זוכר אותי מהיום הראשון ללימודים שכל
הזמן הייתי עם הפלפון, ושאני צריכה להיות גאה בו כי אותי הוא
זוכר מהיום הראשון ללימודים ואנשים אחרים לא. אז ספרתי לו שאני
בכלל לא זוכרת אותו מהיום הראשון ושרק אחרי שבוע שמתי לב אליו
ושהוא כל הזמן היה יושב מאחור והיה בונה מגדלים מקלפים
בשיעורים והייתי בטוחה שהוא ילד מפגר ואז הכרתי אותו בשיעורי
מתימטיקה כי הוא היה יושב לידי. והמשכנו לדבר על כל מיני
דברים, וצחקנו די הרבה. אחר כך הוא שאל אותי אם אני בדיכאון או
עצובה או משהו ואמרתי לו שלא, אבל שאני גם לא מאושרת. והוא ממש
דאג לי וזה היה מאד חמוד מצידו. באחת עשרה וחצי סיימנו לדבר.

אז הבטחתי לו להישאר ידידה שלו. אני עדיין ידידה שלו, אבל אני
מנסה לתפוס ממנו קצת מרחק. אבל לא הכי הולך לי.כי הוא ניגש
אליי המון בבית הספר ומדבר אתי ועם החברות שלי ובודק שאני לא
עצובה או בדיכאון: מנסה לשמור על הידידות שלנו. אני כבר לא
נכנסת לדיכאון. אני מנסה לשכוח ממנו, למרות שלא הכי הולך. איך
אפשר לשכוח מבנאדם כזה מקסים? ואני יודעת שאם אני צריכה אותו,
אז הוא תמיד יהיה פה לצידי. ואני תמיד יכולה לסמוך עליו. כי
אני והוא תמיד נהייה ידידים טובים.
עובדה, עכשיו אנחנו יותר קרובים מפעם.

אז למרות הכל נעמה כן צדקה, באמת ירדה לי אבן מהלב.