תחילת ספטמבר 2003, סמוך לשנה אחרי פיגוע התאומים.
זמן טוב לעלות למקום הכי גבוה בת"א ולהציץ אם אין איזה מטוס שעושה דרכו בדיוק
(אבל בדיוק) אלי. כצפוי, לא היה כזה. מה שכן מצאתי בקומה ה- 49 של עזריאלי זה
שקט. תחושה של ריחוק מההמולה והאינטנסיביות של העיר התובענית הזאת. אם תרצו,
אסקפיזם בגובה של 49 קומות.
יהונתן גפן חרט בנפשי, כשכתב ב- "כבש השישה עשר": "מגובה של ג'ירף כל האנשים
נראים קטנים, והצרות הכי גדולות שלנו, הן רק נקודות קטנות בשביל ג'ירף", ואני
פתאום הרגשתי כמו ג'ירף נישא מעל הפקקים והלכלוך הרחובות, לא שומע צפירות
מכוניות ולא קללות בכביש.
אולי זה הפחד מגבהים ואולי בגלל התשלום בכניסה, אבל מעטים מוצאים את עצמם
בשעות אחר הצהריים עולים לשם וכך מצאתי את עצמי מבחין בלא מעט רגעים אינטימיים
משתקפים מולי על רקע של שמיים כחולים ואורבניה מוקטנת. משפחה עם שני זאטוטים
מתרוצצים, זקנה מלווה ע"י עוזרת אישית מהפיליפינים, זקן שמתבודד דקות ארוכות
עם אוזניות ותיאור מפורט של הנוף, איש ביזארי שמזמזם לעמו פרסומות בקול רם ו..
זוג מקסים שרק חיפש איך להנציח את הרגע בסדרה של נשיקות וחיבוקים.
טכניקה:
צילמתי מזווית נמוכה (כן, שכבתי על הרצפה) כדי לקלוט את ההשתקפויות ולהכניס
יותר דרמטיות לדמויות של הזוג. ניצלתי את העובדה שהמקום היה ריק וצילמתי את
התמונה בפרספקטיבת עומק כשאני משתמש בחלונות ובהשתקפות כאמצעי להובלת העין
לעומק התמונה. צילמתי ללא פלאש כדי להשיג את העומק הדרוש לתמונה ולא לאבד את
התאורה שחודרת מהחלונות. צמצם F4.8 כדי להדגיש את האור החודר מהחלונות ואת
אפקט ההשתקפות. מהירות תריס 1/200 כדי לאזן את הצמצם הפתוח לחשיפה מדויקת
ומאוזנת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.