ישבתי על החלון והבטתי החוצה. נשבה רוח חזקה בחוץ וגרמה לעצים
לזוז בצורה די מפחידה. הבטתי למטה. הדרך למטה הייתה ארוכה.
עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. כבר לא הרגשתי כלום מלבד מגע קל
בגבי. הסתובבתי לאחור. זה היה הוא. והוא נגע בי ביד המדהימה
שלו. ביד שלו שפעם הייתה מעבירה זרמים חמים לאורך כל גופי.
ועכשיו היא סתם הייתה מכאיבה. לא כאב רותח. כאב חד ודוקר.
התרחקתי ממנו. כנראה ששכחתי שאני יושבת על החלון והחלקתי
במקצת. אבל הצלחתי לאזן את שיווי משקלי על עדן החלון.
"את בסדר?", הוא הביט בי מודאג בעיניו הכחולות. כאילו שאכפת לך
באמת, חשבתי. התחלתי לפקפק בכך למישהו באמת אכפת ממני. אם לא
הייתי כל כך מאוהבת בו הייתי בטוחה שזאת שנאה, שנאה אמיתית.
אבל הוא היה מלאך. מלאך כמו כל המלאכים: מושלם, אמיתי, אמין,
גבוה, יפה ובלונדיני (ארוך) עם עיניים כחולות גדולות וחיוך
כובש וחם. היו לו ידיים מדהימות. כמו שלכל אמן צריך להיות. היה
לו כשרון. הוא היה מצייר מקסים. וכמו לכל מלאך הוא לא היה מודה
לכשרון שלו, ליופי שלו, ובכלל לזה שהוא היה פשוט... הוא:
מלאך.
"אני בסדר", עניתי מתוך הרגל. הוא התיישב על השולחן שהיה מתחת
לחלון והביט בי. הוא לקח את דף הנייר שהיה בידי ואז הרים את
מבטו אליי ואמר בשקט, "אימא שלך מחפשת אותך...". "אני יודעת,
היא בסופו של דבר תתייאש ותלך", אמרתי לו. "נראה לי שזה כבר
קרה", הוא חזר להביט בדף הנייר הארור וכמו שציפיתי ממנו הוא לא
שאל כלום. הוא ידע שאני לא רוצה לדבר על זה. מספיק הרגשתי רע
בקשר לזה. ניסיתי לא לפרוץ בבכי. אני שונאת לריב עם אימא שלי.
במיוחד על ציונים. והפעם הציונים שלי ממש הידרדרו. היא פשוט לא
הבינה כמו כל שאר החברים שלי שאני פשוט מקרה אבוד.
"בר", הוא רק אמר את שמי והעביר את ידו מהכתף שלי אל ידי ואז
שילב את ידי בידו. זה כבר עשה את שלו. זה תמיד נתן לי הרגשה
יותר טובה. ותמיד היד שלו הייתה חמה ונעימה. אבל משום מה באותו
רגע היא ממש דקרה וזה כאב. זה הפחיד אותי נורא. אבל לא רציתי
שהוא יפסיק לגעת בי. אפילו שזה כאב. הבטתי בו והוא הביט בי.
ואז בין רגע היד שלו הפסיקה להכאיב לי כל כך וחזרה להיות חמה
ונעימה כמו תמיד. עד שחשבתי שזה היה רק פרי דמיוני.
"את באה לענבל?", כולם תמיד היו הולכים להתנחל אצל ענבל. אני
מדברת על אחרי בית הספר, בחופשות ובסופי שבוע. הביתה אני בטוח
לא חוזרת. שם מצפה לי גם שיחה עם אבא ושוב עם אימא והשוואה
ביני לבין אחי הבכור והמושלם, שאני בקושי ומגיעה לקרסוליים
שלו.
הסתכלתי עליו, "אתה בא לענבל?". "אני אבוא אם את תבואי", ענה
כהרגלו. חזרתי להביט אל מעבר לחלון ונאנחתי. לפעמיים זה נראה
כאילו לסתיו לא היה מה לעשות חוץ מלשמור עליי כל הזמן. לכל
מקום שהלכתי, שניה אחרי, גם הוא צץ. לא שזה היה מפתיע במיוחד
כי היינו ידידים ממש טובים. ובעקרון הוא היה החבר הכי טוב שלי.
ומשום מה הוא תמיד היה שם בשבילי. אבל כחשבתי על זה, הוא אף
פעם לא היה צריך אותי. הכל הסתדר לו בחיים. רק לי תמיד היו
בעיות עם ההורים והעדפת דין על פניי.

נזכרתי ביום הראשון שפגשתי את סתיו. זה היה בדיוק בתאריך הזה
לפני שנה. ביום שעידן נעלם. כמו כל יום רגיל (טוב, לא הכי
רגיל...) אחרי בית הספר הלכתי לענבל, אחת החברות הכי טובות
שלי, שגרה דקה מבית הספר שלנו בבית פרטי. באותו יום ענבל סיימה
לפניי וקבענו שאני אבוא אליה כשאני אסיים. כשהגעתי אליה, הבית
שלה היה עמוס מהרגיל.
הייתי עסוקה בלחפש את עידן, החבר הנוכחי שלי אז. חיפשתי בין
כל האנשים בחור רזה וגבוה עם שיער שחור. הוא תמיד בלט בשטח
בגלל גובהו. אבל לא מצאתי אותו. רק אם הייתי יודעת שאתמול זה
היה היום האחרון שהייתי רואה אותו הייתי מסתכלת על הכל אחרת.
נערה בעלת שיער בלונדיני ארוך ויפה עם עיניים בצבע דבש ניגשה
אליי נישקה וחבקה אותי.
"ענבל, איפה עידן?", שאלתי אותה. היא סיפרה לי שהוא התקשר ואמר
שלא יגיע היום לבית הספר כי הוא היה צריך ללכת לאנשהוא והוא לא
פירט לאן. מה שהיה מאוד מוזר כי באותו יום לא ראיתי אותו בבית
הספר. עידן לא היה מפסיד אף פעם יום בית ספר. הוא היה תלמיד
טוב. רוב הזמן היה די שקט. אבל כולם אהבו אותו וידעו שאפשר
לסמוך עליו כי כזה היה עידן.
היינו ביחד במשך שנתיים. הכרתי אותו עוד מתחילת היסודי ומאז
היינו ידידים טובים. הוא היה חכם ותמיד עזר לי בלימודים. רק
בזכותו היו לי ציונים טובים. אבל מאז שהוא נעלם (ואני מתכוונת
באמת נעלם) הציונים שלי הידרדרו ולא היה לי אף אחד שבאמת יעזור
לי. ענבל הייתה לוקחת שיעורים פרטים, ההורים שלה היו יכולים
להרשות להם את זה. וסתיו היה תלמיד טוב כל אותה תחילת שנה
שהצטרף אלינו אבל לקראת סוף השנה התחיל להידרדר כמוני אז הוא
לא ממש היה יכול לעזור לי.
אבל אני סוטה מהנושא. ענבל אמרה לי שהיא רוצה להכיר לי מישהו.
כשראיתי את אותו מישהו שכחתי מיד את עידן. הוא היה מדהים.
התחלנו לדבר, הוא הצחיק אותי וגרם לי לחבב אותו יותר ויותר.
הוא סיפר לי שבתחילת שנה הבאה (כיתה י"א) הוא ילמד איתנו.
שאלתי אותו איך הוא הכיר את ענבל. הוא סיפר לי שהוא וענבל
יוצאים כבר במשך מספר חודשיים טובים ואז הבנתי שהוא זה שענבל
כל הזמן דיברה עליו. הייתי צריכה לצפות למשהו כזה מענבל. היה
לה תמיד טעם טוב בבנים.
באותו יום כשחזרתי הביתה קיבלתי שיחת טלפון. זה היה עידן. הוא
אמר לי שהוא עזב. שהוא עזב את כולנו. עזב אותי. ושאני אשכח
ממנו. שהוא לעולם לא יחזור. שהוא הלך להגשים חלום שלו או משהו
בסגנון. התחלתי לבכות. שמעתי בקול שלו שהוא כמעט גם התחיל
לבכות איתי. הוא אמר שהוא אוהב אותי. והשיחה נותקה. יותר לא
שמעתי ממנו. יותר אף אחד לא שמע ממנו. ההורים שלו לאחר מספר
חודשיים (שחיפשו אותו וגם המשטרה התערבה ולא מצאו אותו) עברו
לגור בארה"ב הרחק מפה. עידן היה הכל בשבילם והם השלימו עם
הרעיון שלעולם לא יחזור.
לאורך כל אותה שנה, החברים שלי היו איתי, ניחמו אותי, כולם:
ענבל, סתיו, מאי, רועי, בן, עינב ושני. אבל התגברתי על זה די
מהר. סתיו כל הזמן היה איתי והצחיק אותי. ולאט לאט התחלתי
להתאהב בו כמו שכל בת מטומטמת שניה שהייתה רואה אותו (כולל
מאי, עינב ושני. )
בסופו של דבר, כמובן- ענבל וסתיו נפרדו. כל הבנים של ענבל
בסופו של דבר נזרקים. הייתי יכולה לקחת את זה כהזדמנות טובה
מאד. אבל סתיו התחיל לצאת עם המון בנות ככה שלא היה לי סיכוי
אפילו לדבר איתו על זה. חוץ מזה, למה שירצה אותי? מכל הבנות
היפות שיצא איתן?
שלא נדבר על ענבל. בהשוואה אליה אני כלום. אני ממש נמוכה ויש
לי שיער חום בהיר. אולי העיניים שלי יפות כי הצבע שלהן הוא
ירוק חום, אבל השילוב שלהן איתי פשוט נורא. כשהייתי עם עידן
תמיד הרגשתי טוב עם עצמי. וידעתי שאם אפילו ויהיה סיכוי לי
ולסתיו אני תמיד ארגיש שהוא יותר טוב ממני ושאני לא מספיק טובה
בשביל להיות איתו.

"אז אנחנו מסתלקים מהמקום המזוויע הזה או לא?", סתיו החזיר
אותי למציאות. הוא התייחס לבית ספר שלנו שבאמת גרם לי להרגיש
רע יותר כשנזכרתי מה קרה עם אימא שלי באותן מסדרונות. "כן",
ירדתי מהחלון. "לאן?", שאל וכרך את זרועו סביב כתפי. "לענבל",
לחשתי. הבטתי בו וראיתי אותו מחייך חיוך קטן ומסתורי. אבל
פרשתי אותו כפרי דמיוני.

כל החברים שלנו היו אצלה: מאי, שני, עינב, רועי, בן וכמובן גם
ענבל. הם שכבו להם בחדרה של ענבל. והעבירו "חוויות" על ערב
מורה- תלמיד- הורה. כשאני וסתיו נכנסנו לחדרה, מאי קפצה על
רגליה ומשכה אותי למסדרון, "מה זה שמעתי שברחת לאימא שלך?".
משכתי בכתפיי, "התחלנו לריב".
"כן, את זה הבנתי. אימא שלך ממש נראתה... לא יודעת, מבואסת
כזאת, אפילו עצובה", היא לחשה לי.
"נו, אין פלא. היא גילתה סוף- סוף שהבת שלה מטומטמת", הבטתי
בעיניה החומות.
מאי דחפה אותי קלות, "תפסיקי להיות צינית! אני שונאת את זה!".
"אני לא צינית!". "את כן! ואל תתחילי לעצבן אותי...", היא אמרה
בכעס.
בתגובה שתקתי.
היא הניחה את ידה הזעירה על כתפי, "מה קרה לך באמת השנה?".
פתחתי את פי לענות לה. והיא מיד השתיקה אותי כשאמרה, "ואל תעזי
אפילו להזכיר את השם שלו! כי ההצלחה שלך בלימודים כל השנים
האלה לא הייתה קשורה רק בעידוד שלו!".
מאי שנאה לדבר עליו. היא אפילו לא הייתה מסוגלת לנקוב בשמו.
היא הייתה רגישה בכל מה שקשור אליו. היא אהבה אותו מאד. מאי
סיפרה לי שאימא שלה אמרה לה פעם שנראה לה שפעם אחת שלא הייתה
בבית, עידן ניסה להתקשר אליה. היא נורא שמחה כששמעה על זה,
העיניים שלה נצצו כשסיפרה זאת. היא די נעלבה ששמעה שהוא התקשר
אליי ואליה לא, מה שבעצם כן עשה, אבל לא ברגע הנכון.
ידעתי שמאי צודקת. ידעתי שאני מסוגלת ליותר. זה לא ייתכן שכל
השנים האלה שקיבלתי ציונים כל כך טובים ברגע אחד הפכו
לשליליים.
הבטתי במאי ואמרתי, "את צודקת. זה לא אשמת עידן. פשוט כל הזמן
הזה לא הייתי במצב טוב כנראה, ובגלל זה הידרדרתי... אל תדאגי,
אני אשתפר. עברה כבר שנה מאז. הגיע הזמן לעבור הלאה לא?".
"שנה בדיוק", העיניים של מאי נצצו.
"אני יודעת", לחשתי וגם העיניים שלי התחילו להתמלאות דמעות.

http://stage.co.il/Stories/222827
לגירסה המלאה.