ישבתי על החלון והבטתי החוצה. נשבה רוח חזקה בחוץ וגרמה לעצים
לזוז בצורה די מפחידה. הבטתי למטה. הדרך למטה הייתה ארוכה.
עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. ניסיתי להירגע.
הרגשתי מגע קל בגבי. הסתובבתי לאחור. זה היה הוא. והוא נגע בי
ביד המדהימה שלו. ביד שלו שפעם הייתה מעבירה זרמים חמים לאורך
כל גופי. ועכשיו היא סתם הייתה מכאיבה. לא כאב רותח. כאב חד
ודוקר. התרחקתי ממנו. כנראה ששכחתי שאני יושבת על החלון
והחלקתי במקצת. אבל הצלחתי לאזן את שיווי משקלי על עדן החלון.
"את בסדר?", סתיו הביט בי מודאג בעיניו הכחולות. התחלתי לפקפק
בכך שלמישהו באמת אכפת ממני. אם לא הייתי מאוהבת בו כל כך,
הייתי חושבת שהדבר החזק הזה שאני מרגישה כלפיו זאת שנאה, שנאה
אמיתית. אבל הוא היה מלאך. מלאך כמו כל המלאכים: מושלם, אמיתי,
אמין, גבוה, יפה ובלונדיני עם עיניים כחולות גדולות וחיוך כובש
וחם. היו לו ידיים מדהימות. כמו שלכל אמן צריך להיות. היה לו
כשרון. הוא היה מצייר מקסים. וכמו לכל מלאך הוא לא היה מודה
לכשרון שלו, ליופי שלו, ובכלל לזה שהוא היה פשוט... הוא:
מלאך.
"אני בסדר", עניתי מתוך הרגל. הוא התיישב על השולחן שהיה מתחת
לחלון והביט בי. הוא לקח את דף הנייר שהיה בידי ואז הרים את
מבטו אליי ואמר בשקט, "אימא שלך מחפשת אותך...". "אני יודעת,
היא בסופו של דבר תתייאש ותלך", אמרתי לו. "נראה לי שזה כבר
קרה", הוא חזר להביט בדף הנייר הארור וכמו שציפיתי ממנו הוא לא
שאל כלום. הוא ידע שאני לא רוצה לדבר על זה. מספיק הרגשתי רע
בקשר לזה. ניסיתי לא לפרוץ בבכי. אני שונאת לריב עם אימא שלי.
במיוחד על ציונים. והפעם הציונים שלי ממש הידרדרו. היא פשוט לא
מבינה כמו כל שאר החברים שלי שאני פשוט מקרה אבוד.
"בר", סתיו רק אמר את שמי והעביר את ידו מהכתף שלי אל ידי ואז
שילב את ידי בידו. זה כבר עשה את שלו. זה תמיד נתן לי הרגשה
יותר טובה. ותמיד היד שלו הייתה חמה ונעימה. אבל משום מה באותו
רגע היא ממש דקרה וזה כאב. זה הפחיד אותי נורא. אבל לא רציתי
שהוא יפסיק לגעת בי. אפילו שזה כאב. הבטתי בו והוא הביט בי.
ואז בן רגע, היד שלו הפסיקה להכאיב לי כל כך וחזרה להיות חמה
ונעימה כמו תמיד. עד שחשבתי שזה היה רק פרי דמיוני.
"את באה לענבל?", הוא שאל. הביתה אני בטוח לא חוזרת, שם מצפה
לי שיחה עם אבא ושוב עם אימא והשוואה חוזרת ביני לבין אחי
הבכור והמושלם, שאני בקושי ומגיעה לקרסוליים שלו.
הסתכלתי עליו, "אתה בא לענבל?". "אני אבוא אם את תבואי", ענה
כהרגלו. חזרתי להביט אל מעבר לחלון ונאנחתי. לפעמיים זה נראה
כאילו לסתיו לא היה מה לעשות חוץ מלשמור עליי כל הזמן. לכל
מקום שהלכתי, שניה אחרי, גם הוא צץ. לא שזה היה מפתיע במיוחד
כי היינו ידידים ממש טובים. ובעקרון הוא היה החבר הכי טוב שלי.
ומשום מה הוא תמיד היה שם בשבילי. אבל כחשבתי על זה, הוא אף
פעם לא היה צריך אותי. הכל הסתדר לו בחיים. רק לי תמיד היו
בעיות עם ההורים והעדפת דין על פניי.
"אז אנחנו מסתלקים מהמקום המזוויע הזה או לא?", סתיו החזיר
אותי למציאות. הוא התייחס לבית ספר שלנו שבאמת גרם לי להרגיש
רע יותר כשנזכרתי מה קרה עם אימא שלי באותן מסדרונות. "כן",
ירדתי מהחלון. "לאן?", שאל וכרך את זרועו סביב כתפי. "לענבל",
לחשתי. הבטתי בו וראיתי אותו מחייך חיוך קטן ומסתורי. אבל
פרשתי אותו כפרי דמיוני.
כל החברים שלנו היו אצלה: מאי, שני, עינב, רועי, בן וכמובן גם
ענבל. הם שכבו להם בחדרה של ענבל. והעבירו "חוויות" על ערב
מורה - תלמיד - הורה. כשאני וסתיו נכנסנו לחדרה, מאי קפצה על
רגליה ומשכה אותי למסדרון, "מה זה שמעתי שברחת לאימא שלך?".
משכתי בכתפיי, "התחלנו לריב".
"כן, את זה הבנתי. אימא שלך ממש נראתה... לא יודעת, מבואסת
כזאת, אפילו עצובה", היא לחשה לי. "נו, אין פלא. היא גילתה
סוף- סוף שהבת שלה מטומטמת", הבטתי בעיניה החומות. מאי דחפה
אותי קלות, "תפסיקי להיות צינית! אני שונאת את זה!". "אני לא
צינית!". "את כן! ואל תתחילי לעצבן אותי...", היא אמרה בכעס.
בתגובה שתקתי.
היא הניחה את ידה הזעירה על כתפי, "מה קרה לך באמת השנה?".
פתחתי את פי לענות לה. והיא מיד השתיקה אותי כשאמרה, "ואל תעזי
אפילו להזכיר את השם שלו! כי ההצלחה שלך בלימודים כל השנים
האלה לא הייתה קשורה רק בעידוד שלו!".
מאי שנאה לדבר עליו. היא אפילו לא הייתה מסוגלת לנקוב בשמו.
היא הייתה רגישה בכל מה שקשור אליו. היא אהבה אותו מאד. מאי
סיפרה לי שאימא שלה אמרה לה פעם שנראה לה שפעם אחת שלא הייתה
בבית, עידן ניסה להתקשר אליה. היא נורא שמחה כששמעה על זה,
העיניים שלה נצצו כשסיפרה זאת. היא די נעלבה ששמעה שהוא התקשר
אליי ואליה לא, מה שבעצם כן עשה, אבל לא ברגע הנכון.
ידעתי שמאי צודקת. ידעתי שאני מסוגלת ליותר. זה לא ייתכן שכל
השנים האלה שקיבלתי ציונים כל כך טובים ברגע אחד הפכו
לשליליים.
הבטתי במאי ואמרתי, "את צודקת. זה לא אשמת עידן. פשוט כל הזמן
הזה לא הייתי במצב טוב כנראה, ובגלל זה הידרדרתי... אל תדאגי,
אני אשתפר. עברה כבר שנה מאז. הגיע הזמן לעבור הלאה לא?".
"שנה בדיוק", העיניים של מאי נצצו.
"אני יודעת", לחשתי וגם העיניים שלי התחילו להתמלאות דמעות.
"בר?", ענבל לחשה לי, מעירה אותי משנתי.
התיישבתי במיטתה והרמתי את מבטי אליה, "מה השעה?".
"שמונה וחצי. אימא שלך התקשרה היא ביקשה שתחזרי. הצלחתי לשכנע
אותה שתישארי לישון פה. ומחר לפני בית הספר נקפוץ אלייך הביתה
כדי שתיקחי את התיק שלך."
"תודה", לחשתי, "איפה כולם?".
"בסלון, רואים טלוויזיה. את יכולה להישאר פה ולהמשיך לישון, רק
רציתי להגיד לך שאימא שלך התקשרה. לילה טוב", היא כבר יצאה
מהחדר וסגרה את הדלת אחריה.
בובי, הכלב של ענבל, היה שרוע על השטיח בחדר שלה. הוא הביט בי
בעיניים עצובות. כאילו שהוא יודע שמשהו רע הולך לקרות. ירדתי
מהמיטה וזחלתי אליו. התיישבתי לידו והתחלתי ללטף את פרוותו
הלבנה, מנסה להרגיע את העיניים העצובות.
פתאום הדלת נפתחה. סתיו נכנס לחדר וסגר את הדלת אחריו ונועל
אותה במפתח. "למה נעלת?", שאלתי אותו ועדיין המשכתי ללטף את
בובי שהתחיל לנוע בעצבנות. "לא רציתי שיפריעו לנו", סתיו לחש
והתקרב אליי. הרמתי את מבטי והבטתי בעיניים שונות. בעיניים
מאיימות. מיהרתי לסלק את המחשבה הזאת ממוחי. אבל סתיו התקרב
אליי ותפס בזרועי מעמיד אותי מולו. הוא הצמיד את גופו לגופי.
הוא ליטף את פניי ונשק בעדינות על שפתיי. הייתי מופתעת. אבל
שיתפתי פעולה כי זה היה משהו שרציתי במשך המון זמן. הוא העביר
את ידיו על גופי. המגע שלו בי הכאיב לי שוב. אבל הפעם הוא היה
רותח ושורף. והפעם לא הייתי יכולה לעמוד בכאב. צרחתי מכאב
והתרחקתי ממנו. הוא הביט בי בעיניו הכחולות ואז התקרב אליי שוב
והחל לנשק את צווארי. "סתיו, תפסיק, אתה מפחיד אותי", הדפתי
אותו בעדינות ממני. הוא הצמיד אותי לקיר בכוח, גורם לי לכוויות
בכל גופי כאשר גופו נוגע בגופי. התחלתי לבכות מכאב. הבטתי
בעיניו הכחולות שלפתע הפכו לירוקות. העיניים הירוקות האלה היו
של עידן. "עידן?", לחשתי. הוא הביט בי, "אל תדאגי עוד מעט הוא
ימות, אחרי שאת תמותי".
התפללתי שאני אתעורר ואגלה שזה חלום. אבל זה לא היה. הכאב היה
כל כך חזק. ניסיתי לדחוף אותו אבל לא הצלחתי הוא היה יותר חזק
ממני. בעטתי בו במפשעתו. והוא התפתל מכאבים על הרצפה.
ניצלתי את ההזדמנות ורצתי לדלת. אבל הוא תפס ברגלי. התחלתי
לצרוח. אבל ידעתי שאף אחד לא שומע אותי כי כולם היו בצד השני
של הבית והבית די אטום לקולות. בובי רץ לקראתי והתכרבל בחיכי.
כאילו מנסה להגן עליי. הבטתי בעיניו של סתיו ושוב ראיתי את
עיניו של עידן.
דמעות זלגו על פניי. ואז נזכרתי במה שעידן אמר לי פעם: "היא
מסוגלת לעשות דברים ממש מדהימים בעזרת המילים האלה. אז החלטתי
לשנן גם אותם ולראות מה יקרה. אני חייב להודות שלא קרה הרבה.
בעצם לא קרה כלום. כנראה לא האמנתי בזה מספיק". צריך רק
להאמין. אם אני מאמינה שהוא יכול לגרום לכאלה כוויות בגופי, אם
אני מאמינה שראיתי את העיניים של עידן בו, אז אני מאמינה בכל.
התחלתי לשנן את המילים כשדמעות זולגות על פניי כמו כל לילה
לפניי השינה שהייתי מנסה את אותו הדבר. אבל הייתי נרדמת עוד
לפניי שהייתי מספיקה לראות אם הצלחתי לגרום בכלל לשינוי. הפעם
אני לא הולכת לישון. הפעם אני הולכת לראות מה יקרה.
בהתחלה זה נראה כאילו כלום לא קרה. אבל אז אחיזתו של סתיו
ברגלי נחלשה והוא נשאר שרוע על הרצפה חסר אונים. ואז ראיתי
שלהבה אדומה יוצאת ממנו ונכנסת לתוך בובי שהיה בחיכי. בובי קפץ
לשטיח והתחיל להשתעל ולנבוח. הוא הוציא עשן מנחיריו. הסתכלתי
בעיניו של בובי ולפתע ראיתי את העיניים הכחולות של סתיו.
נתקפתי פחד, אבל מיהרתי לסלק את המחשבות המפחידות מראשי. הוא
כבר לא עניין אותי.
התיישבתי בזהירות על השטיח והצצתי לעבר הדמות ששכבה שם לידי
חסרת כל חיים. הבטתי בה מהססת. ואז ראיתי שהשיער הזהוב של סתיו
לאט- לאט מתכהה והופך לשחור. וראיתי שגם גופו משתנה והוא הופך
להיות גבוה יותר. צמרמורת עברה בגופי. התקרבתי בזהירות אליו.
סובבתי אותו אליי ככה שהראה את פניו. בדקתי לו את הדופק שלו.
נגעתי בפניו בזהירות והתחלתי לבכות. הדמעות שלי זלגו במורד
פניי ונפלו ברכות עליו פניו היפות של עידן. הרגתי אותו. הרגתי
את עידן.
הבטתי בפניו של עידן. לא זה לא יכול להיות, לא הרגתי אותו. ואז
ניסיתי להבין מה קרה כאן הרגע. עידן היה כל הזמן סתיו? עידן
וסתיו זה אותו אחד?! אלוהים, הייתי בטוחה שזה עוד חלום. זה לא
יכול לקרות. זה לא הגיוני. מה קורה כאן? נשמתי עמוק וניסיתי
להירגע. הבטתי סביבי, זה לא אמיתי. זה רק חלום. ישבתי כמה דקות
על השטיח בוכה בשקט ולא ידעתי מה לעשות. פחדתי שהחברים שלי
יגלו שהרגתי את עידן. פחדתי שהמשטרה תתערב. פחדתי שיאשימו
אותי. פחדתי שלא יאמינו לי. שלא יאמינו שסתיו הפך לעידן פתאום.
ועכשיו, עכשיו הוא מת. הם יחשבו שאני משוגעת. ישבתי מקובצת על
השטיח והתנדנדתי באי נוחות. שמעתי צעדים מאחורי הדלת. נשמעה
דפיקה על הדלת ואז ניסיון לפתוח אותה. הדלת הייתה נעולה.
"בר?", זאת הייתה מאי, "סתיו?". לא ידעתי מה לעשות. הייתי
חייבת לברוח, להעלם. זה הכל אשמתי, אשמתי. רעדתי כולי. ניגשתי
בזהירות לחלון והבטתי למטה. הדרך למטה הייתה ארוכה. ענבל גרה
בקומה השישית. כל מה שרציתי זה רק לא להיות כאן. פתחתי את
החלון. החלון היה גבוה ולא היו סורגים. טיפסתי וקפצתי, בלי
יותר מדי לחשוב.
כל חיי עברו לנגד עיניי. מאז נשמתי הראשונה ועד נשמתי האחרונה.
ראיתי את עצמי מתה. ראיתי את הגולגולת שלי נסדקת ואת השיער
החום שלי מלא בדם ואותי שוכבת על המדרכה חסרת כל חיים. התמונה
עברה למעלה, לקומה השישית. עידן פקח את עיניו ומשום מה מיד
ניגש לחלון. הוא הביט בגופה שלי ודמעות עלו בעיניו. הוא חי,
חייכתי. פקחתי את עיניי, חיי נגמרו וחיו של עידן חזרו.
הייתי במקום לבן מלא עננים הכל היה שקט ושלוו. דמות שחורה
ניגשה אליי, היא לבשה ברדס שחור שהסתיר את כולה, לא ראו את
פנייה.
"כאן זה גן עדן?", שאלתי אותה. היא צחקה צחוק חרשי ואמרה בקול
הנשי שלה, "לכאן מגיעים הנשמות של המלאכים". גיחכתי, לא הבנתי
על מה היא מדברת. "מה זה?... איך קראת לזה? נשמה של מלאך?",
מלמלתי. היא הרימה את ידה למעלה מעל ראשה ולפתע בעננים הופיע
מסך גדול ושחור. היא הצביעה על הרצפה ולידנו הופיעו שני
כורסאות קטנות. "שבי", היא ציוותה עליי.
התיישבתי והיא התיישבה לידי, "תסתכלי על המסך ותביני הכל".
ראיתי ילד קטן שנמצא במיטה בבית החולים. הוא גסס ולאחר כמה
שניות נפטר. בתחתית המסך היה כתוב שהילד היה בן 10 ואת שנת
מותו, לפני 27 שנה.
כשהוא התעורר הוא הגיע למעלה, לעולם המתים. המקום שלו היה שונה
מהמקום שלי. היו שם בתים וגינות זה נראה כמו עיר גדולה
ומטופחת. ניגשה אליו נערה ונתנה לילד הקטן 3 אפשרויות בארץ
המתים: 1. להישאר בארץ המתים וליהנות מהנופש שלו. 2. לעשות
קורס במשך חמש שנים ולהפוך למדריך בארץ המתים בדיוק כמוה.
3. לשרת בארץ המתים במשך עשרים שנה, לעזור לאלוהים ולאחר מכן
להפוך למלאך.
הילד הקטן בחר באפשרות השלישית. אחרי עשרים שנה, שגופו בכלל לא
השתנה ועדיין נשאר כילד בן עשר, הוא הפך למלאך, אפילו קיבל
כנפיים.
שלחו אותו למטה לעולם החיים, לחיות שם כילד בן 10. עם השנים
הוא התבגר ועזר לאנשים ולחברים שלו בלי שהם ידעו בכלל. הבטתי
בילד שכבר גדל, מקרוב יותר ולפתע ראיתי שזה עידן. היה לו את
השיער השחור והיפה שלו ואת העיניים הגדולות והירוקות שלו. הוא
היה חיוור וגבוה בדיוק כמו עידן. לא הבנתי איך לא שמתי לב לזה
מקודם.
הבטתי בדמות השחורה שישבה לידי והיא הנהנה בראשה אל עבר המסך
כנותנת לי הוראה להמשיך לראות. אני רק חייכתי במחשבה שעידן
מלאך וחזרתי למסך. לפתע גם אני הופעתי שם מדי פעם, עידן עזר לי
בלימודים ונתן לי להרגיש טוב עם עצמי. זה כל מה שהייתי צריכה,
לא יותר מזה.
לאחר מכן התברר שאותו שיר שמצאתי אצלו הוא באמת לקח ממכשפה,
כמה משעשע. מה שהכי מוזר שהוא אף פעם לא ניסה את הלחש. אולי זה
היה מתוכנן שאני אמצא את השיר ואשנן אותו, מי יודע. כי מתברר
שכל הלחישות האלה שעשיתי בלילה כן עזר במשהו. טוב, לא ממש. הוא
גרם לכוכבים ליפול מהשמיים.
על המסך הופיעה הפגישה הראשונה של סתיו ושל ענבל, הוא התחבר עם
ענבל כי הרגיש שהמלאך קרוב אליה. הוא היה יכול להריח אותו.
אחרי כן על המסך הופיע היום האחרון שראיתי את עידן (בלי להחשיב
את הפעם אצל ענבל). היינו אצלו והוא ליווה אותי הביתה. אחרי
שהתחבקנו הוא הלך הביתה שלו ואני נכנסתי לשלי. עידן המשיך ללכת
ואז לפתע סתיו הופיע מולו, מחייך אליו. הלב שלי דפק בחוזקה,
פחדתי כל כך למרות שידעתי שזה כבר קרה. הדמות השחורה כנראה שמה
לב לתחושות שמחזה זה עוררו בתוכי ולכן שלחה את ידה למסך והריצה
קטע זה קדימה. היא נעצרה בקטע שסתיו מצליח להיכנס לגופו של
עידן ולהשתלט עליו.
יום למחרת סתיו פגש אותי. כשחזרתי הביתה עידן התקשר אליי, הוא
דיבר מתוך גופו של סתיו. מתברר שעידן הצליח לשכנע אותו להתקשר
אליי כדי שאני אעבור הלאה ואשכח ממנו. פעם אחת הוא גם התקשר
למאי, אבל זה היה כאשר סתיו ישן ועידן היה יכול לשלוט בגוף שלו
כאשר ישן. אבל למזלו הרע, מאי לא הייתה בבית. ואחר כך הוא היה
חלש מדי להתקשר אליה כי סתיו כבר גילה מה הוא עושה בלילה.
סתיו ניסה לברר מי הנשמה של עידן מבין כל האנשים שהוא מכיר כדי
להרוג אותה ואז שעידן יעלם בתוכו. אחרי כמה חודשיים הוא גילה
שזאת אני. היו הרבה פעמיים שהוא ניסה להרוג אותי, אבל עידן
שהיה בתוכו עצר בעדו. עד אותה פעם שהיינו אצל ענבל.
הוא כבר היה חלש מדי. למזלי הרב זכרתי את הלחש של המכשפה וזה
גרם לסתיו לצאת מעידן ולהיכנס לבובי. עכשיו בובי לפעמיים
כשיתעטש הוא יצליח לשרוף כמה דברים או לפעמיים יצא לו עשן
מהניחרים אבל חוץ מזה שום דבר. אחר כך הראו איך חשבתי שעידן מת
ואיך קפצתי מהחלון. את השאר כבר ידעתי.
הבטתי בדמות השחורה, "אז מה? עידן מלאך?". הדמות הנהנה בראשה.
חייכתי לעצמי, "אז הוא לא היה מת". ואז השתתקתי לרגע וחשבתי,
"אם רק לא הייתי קופצת מהחלון... הייתי בחיים ואז היינו
ביחד...". הדמות הנידה בראשה, "את הקרבת את עצמך בשבילו. הוא
היה יותר מדי זמן בגופו של השטן, הוא היה צריך כוח. והכוח בא
רק מהנשמות של המלאכים". נאנחתי וניסיתי לחייך לא יכול להיות
יותר גרוע מזה, "ומה עם עכשיו? אני יכולה לראות אותו?". הדמות
נאנחה והסבירה לי שהנשמות של המלאכים לעולם לא מגיעות למטה
אחרי שהן מתות. הן נשארות פה למעלה בגלל כל מיני חוקים
מטופשים. דמעות עלו בעיניי, "אז אני לעולם לא אראה אותו
יותר?". הדמות השחורה הנידה בראשה.
אני נמצאת במקום אחד ועידן נמצא במקום אחר, לנצח. פה לבד, בלי
אף אחד.
בלי עידן.
מוקדש לדניאל המלאך,
תודה שאתה תמיד פה.
ותודה גדולה למאיה שנתנה לי להשתמש בשיר שלה כתוספת
לסיפור.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.