New Stage - Go To Main Page

חזקה מהרוח
/
עד הקצה

האחרון משלושה סיפורים שכל אחד עומד בפני עצמו, וכולם יחד
מרכיבים פסיפס אנושי. אפשר לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים.

לחלק הראשון - http://stage.co.il/Stories/190697


יש אנשים שנוטים לבחון את קצה גבול היכולת שלהם בכל פעם מחדש.
כאילו שיש בהתמודדות עם סף הבלתי אפשרי איזו הוכחה שהם מסוגלים
לשאת עוצמות רגשיות גבוהות. ההרגשה שהם מצליחים להיות במקום
שרבים אחרים אינם מסוגלים לו, ממלאת אותם תחושת סיפוק. לאנשים
כאלו לא קל כשמגיע הרגע שבו הם מרגישים שהגיעו לקצה, לגבול
היכולת שלהם.





סטיב מגיע לכאן שלוש פעמים בחודש. בשבוע הרביעי הוא בחופש. לא
חופש כמו שלוקחים ממקום העבודה, אורזים את המשפחה, מזוודה או
שתיים, מעמיסים על הגגון של המכונית ויוצאים בשעטת שמחה לדרך.
לא. כשסטיב אומר שיש לו חופש הוא מתכוון לשבוע שיעבור בלי
שיחוררו לו את הורידים, בלי שתהיה לו עצירות, בלי שיכאבו
העצמות או השרירים, בלי פצעים על הלשון או יובש בכפות הידיים -
זה הכל.

הרופאים אמרו לסטיב שלפי הסטטיסטיקות יש לו שנה לחיות, ושכדאי
שיעשה סדרי עדיפויות וינצל את הזמן שנותר לו. סטיב נבהל מאוד,
גם אשתו. שניהם מאמינים שרופאים יודעים על מה הם מדברים.
מכיוון שהיה להם קשה לשמוע את הדברים האלו, הם החליטו לחפש
רופא אחר שאולי יגיד דברים אחרים שיותר קל להאמין בהם. כך הם
הגיעו אל המחלקה שלנו, אל הרופאה שמעולם לא אמרה לחולה או
למשפחה כמה זמן, לדעתה או לדעת הסטטיסטיקות, נותר להם. כך היא
מאפשרת לאנשים כמו סטיב ואשתו לשמור על תקווה.

מלבד אמונתו ברופאים, סטיב מאמין גם באלוהים. על הקרחת שלו
יושבת כיפה שנסרגה באהבה, מעשה ידי אישתו. לא קל לו להאמין
באלוהים עכשיו. הרבה שאלות הוא מפנה אליו. למשל, איך ייתכן
שהרפואה כל כך מתקדמת ועדיין לא נמצאה תרופה לסרטן? למה דווקא
הוא? למה דווקא עכשיו כשנולדו לו התאומים? אלוהים לא עונה,
ובכל זאת הוא ממשיך להאמין בו. "חייבים להאמין במשהו." אני
מסכימה אתו.





"זה זמני," הוא אומר לי. "כשאסיים את הטיפולים הכל יהיה אחרת.
אני אעשה את כל הדברים שאני רוצה ולא יכול היום. אני אצא
לפנסיה מוקדמת, אלמד אמנות, ואסע לטייל בעולם," הוא מוסיף.
מדהים לגלות בכל פעם מחדש איך אנשים נבונים כמו סטיב מצליחים
לבנות להם מציאות שמתעלמת מהעובדות. ניסיתי לומר לו בעדינות
שאולי לא כדאי לחכות. "אולי אתה יכול לנצל את הזמן שיש לך היום
כדי לעשות חלק מהדברים האלו?" שאלתי. "את צודקת," הוא ענה, אבל
המשיך את חייו בלי לשנות ממנהגיו ושגרת יומו. מאז למדתי להכיר
אותו יותר טוב, ואני מבינה שכשהוא אומר לי שהוא מחכה לסיים את
הטיפולים הוא בעצם מנסה לשכנע את עצמו שיש עתיד, שיש בשביל מה
לחיות. אני מבינה שזו התקווה שלו, ואסור לי לקחת אותה ממנו.

יש לסטיב גם ימים אחרים. זה קורה בדרך כלל כשהבדיקות מצביעות
על כך שהגוף שלו פיתח עמידות לטיפול, או כשהסמנים שמצביעים על
מצב הסרטן בגוף עוברים את טווח הנורמה, או כשעבר עליו שבוע עם
תופעות לוואי קשות, או שקרה משהו אחר שבגללו אין לו מצב רוח.
אז אנחנו מדברים על האפשרות שהטיפולים יימשכו לאורך זמן. הרבה
זמן. בימים האלו הוא מספר לי בכאב על חברים שהתרחקו, "אני לא
כועס, אני מבין אותם. אין להם הרבה מה להגיד". הוא מספר גם על
מבטים רחמניים של אלו שלא התרחקו. "גם את זה אני מבין. אני
חושב שגם אני במקומם הייתי מרחם ..." הוא אומר בעצב, וממשיך
לספר לי על אנשים אחרים בישוב שלו שחלו בסרטן ונפטרו.

לא בכל פעם הוא מוכן לחלוק איתי את רגשותיו הקשים. הפעם
הראשונה בה דיברנו על זה הייתה כשהוא קיבל את ההודעה מהביטוח
הלאומי שהוא זכאי לקצבת נכות לצמיתות. "למה הם כתבו צמיתות?"
הוא שאל בעיניים דומעות, במבט מייחל לקבל הסבר מניח את הדעת.
הבנתי שהוא מנסה לשאול בדרכו השקטה והאצורה, "האם אני אהיה
חולה כל חיי? האם אני אמות בקרוב?" ידעתי שהוא מבין את המשמעות
של המילים שהודפסו על הדף הכחלחל. ידעתי שכל תשובה שתניח את
דעתו תהיה שטחית וטכנית. ידעתי גם שכל תשובה, כל הסבר, שטחי
וטכני ככל שתהיה, הוא יחבק בברכה.

אם מקשיבים מספיק טוב, אפשר לשמוע את גלגלי המוח שלו במאבק
עיקש - את הרחמים והייאוש מנופפים בחרבות שלופות, מנסים לרפות
את ידי חיל הישע,  את הצמיתות מתווכחת עם הזמניות, את הפחד.
"אנשים לא אוהבים לדבר על זה," הוא אומר.  והוא יודע." זה
מפחיד אותם לדבר על המוות". באותם רגעים נדירים של קירבה
ופתיחות הוא מנסה ללכוד את עיניי, לבחון אם אני מסוגלת להישיר
אליו מבט.





יש אנשים שנוטים לבחון את קצה גבול היכולת שלהם בכל פעם מחדש -
לעבוד במחלקה אונקולוגית, למשל, הוא אחד מאותם הדברים שהם
עושים. לאנשים כאלו לא קל כשמגיע הרגע שבו הם מרגישים שהגיעו
לקצה, לגבול היכולת שלהם.

גם לי היה קשה להודות, אבל הגיע הרגע להרפות, לעזוב -
לא, אני כבר לא מסוגלת להישיר מבט.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/5/03 4:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חזקה מהרוח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה