עדות אישית מהתופת
                     
בוקר. כשקורי שינה עוד מעטרים את עיני, יצאתי אל המסע המפרך.
באותה עת לא שיערתי עד כמה. היו שמועות חמורות על מה שהתרחש
שם. והעולם שתק. הייתי חייב לראות במו עיני. הייתי חייב לתעד
את זה, להוציא את הסיפור אל האור. אני לא גיבור, ממש לא. פשוט,
מישהו היה חייב לעשות את זה. אז עשיתי.
כבר באמצע הדרך לשם, התחלתי להרגיש כי משהו אינו כשורה. ככה זה
כשיש שנים של ניסיון בתחום הזה. עצרתי לרגע בשירותים והכל
הסתדר. המשכתי בדרכי אל עבר היעד. ליד הכניסה למטבח, כבר לא
ניתן היה שלא לחוש בארומה שריקדה לפתחה של הדלת. משתובבת,
משתעשעת להנאתה עם האוויר הצח שבצד השני של המשקוף, באותם
איומי הסרק של גלים אשר מנסים לפלוש אל החול שבחוף ולכבוש
אותו, בלא הצלחה. בשלב זה מורה הדרך המקומי שלי קפא במקומו,
החזיק ידו על אפו והחל ללחוש משפטים בשפה לא מובנת. הוא הסתובב
אלי בעיניים זגוגיות ואמר בקול רועד, שמעבר לכאן הוא לא ממשיך.
אם אני רוצה להתקדם לבד, אז על אחריותי. ניסיתי לפתות אותו עם
עטיפה ריקה של 'טורטית', אך לצערי זה לא עבד. הוא נפרד ממני
לשלום במשפט, בשפתו המקומית, שפירושו "אלך לשבת שעתיים על
קקטוס בתור מינחה לאלים עבור נשמתך האבודה"(1).  המשכתי
לבד.
פוסע בזהירות, צעד אחר צעד, חציתי את המפתן. המעבר החד מהאוויר
שבחוץ אל זה שבפנים(2) שלח כמה וכמה תאי מוח אפורים אל
סופם המר, ואותי אל הרצפה הקרה והדביקה. נו, תוב, עני מניאח
שעני אוחל להיסטדר בילאדיהם. לאחר מספר שעות חזרתי לעשתונותיי,
המרתי מספר תאי מוח של מתמטיקה לתאים לשוניים (את הראשונים אני
באמת לא אצטרך), ואז התעלפתי שוב מהצחנה. לאחר שהתאוששתי
בשנית, פדיתי עוד כמה נוסחאות אלגבריות וכמה הוכחות בתמורה
לתפקודים החיוניים של הגוף, והפעם גם תחבתי את אפי עמוק עמוק
בתוך החולצה. פתאום, ריחה של חולצה שלא עברה כביסה כבר שבוע
נראה מזמין ביותר. יכולתי להמשיך בהרפתקה.
מילה קצרה לגבי אותו "אוויר": הרכבו היה שונה במעט מזה אליו
רגילים היצורים החיים על פני כדור הארץ (לגבי אלה שאינם עוד
בחיים - אני עדיין לא יכול להעיד, למרות שהייתי קרוב). אחד
הסימנים הבולטים ביותר לכך הוא שאותו "אוויר", לכאורה, היה
פשוט סמיך. נראה לי שהאבחנה המדעית היא שהוא היה מצוי, בדומה
מאוד למוחם של הצופים בתכניות המכנה-המשותף-הנמוך-ביותר
בטלוויזיה(3), במצב צבירה של נוזל.
התקדמתי אט-אט, הולך-שוחה בחלל החדר. ככל שהתקרבתי, פעם ליבי
יותר ויותר בחוזקה(6). עיניי דומעות, מגששות בערפל
הצחנה, מנסות לראות יותר מכמה סנטימטרים קדימה. מספר פעמים
מעדתי על גושי אבק שהיו פזורים על הרצפה, שרידים עתיקים
מתקופות שחלפו להן. לו רק יכלו לדבר, הרהרתי לעצמי, אילו
סיפורים ודאי היו להם.
ואז, לפתע, נגלה לעיני חיזיון האימים.
הם היו מוטלים לפני. שרועים זה על גבי זה, כמגדל קלפים העתיד
לקרוס בכל רגע. משומשים. מלוכלכים. שאריות האתמול(7) עוד
דבוקות לפניהם. השתמשו בהם ככלי, ואז השליכום. רגע, בעצם הם
היו כלים! קטנים, גדולים, מכל הסוגים. צלחות על גבי כוסות
וסירים. סכינים, מזלגות, כפות, ואפילו כפיות קטנות, תמימות.
הייתם מאמינים? אפילו כפיות! זרוקים, כבר יותר משבוע, בתוך
כיור המטבח, כאבן שאין לה הופכין. אבל - למחזות מעין אלה כבר
הייתי רגיל. כלומר, זה לא שזה לא קרה כבר קודם(8). שותפי
לדירה, שיחייה, שייך לאותה כת מיסיונרית שדוגלת בשיטה לפיה
כלים שוטפים רק כשלא נשארים יותר כלים נקיים, ואזלו כל המאכלים
שאפשר לאכול ישר מהאריזה. כאישה השותקת כשבעלה האלים שופך חמתו
על ילדיהם, גם אני שתקתי בעבר. כאישה שלבעלה מתישהו נמאס
מהילדים והוא עובר אליה, גם אני שילמתי כעת את המחיר.
בעוד אני תוהה אם נותרו צלחות פלסטיק מהמסיבה של שנה שעברה,
שמתי לב כי עננת הריח שכבשה את המטבח נראית כמו נובעת מנקודה
מסויימת על גבי משטח השיש שליד הכיור. הלכתי בעקבות המערבולת
האדירה של הריח המרוכז. כעבור מספר שעות של התקדמות, מילימטר
אחרי מילימטר (האוויר נהיה כבר ממש דחוס באיזור הזה), הגעתי אל
המקור.
כמובטל, שאשתו הזמינה אותו לתכנית טלוויזיה על מנת לספר לו
ולשאר העולם שהיא בעצם גבר לשעבר שהיה פעם אח שלו והיא בוגדת
בו עם השכן מהקרוואן שממול(9) - הייתי מופתע. דפדפתי
ב"מדריך השלם לכלי מטבח מצויים"(10) שהבאתי עמי לדרך.
לבסוף הגעתי למסקנה שהחפץ המונח לפני היה פעם ווק. כן ווק, כזה
שמשמש להכנת אוכל 'מוקפץ', או לפחות שימש בעברו הרחוק. לפני
מספר ימים, זמן שנראה כעת כנצח, הכין שותפי מנת אטריות עם בשר
וירקות. לא ציינתי זאת עדיין, אך באותה כת מיסיונרית שהזכרתי
לעיל, שותפי שייך לפלג המאמין כי אם תטביע את הסיר המלוכלך
במים, לאחר זמן מה הם יעכלו את כל שאריות המזון הדבוקות
לדפנות, ואז כל מה שצריך לעשות הוא לשפוך את המים עם השאריות,
והופה - הסיר נקי! רק חבל שאף אחד לא אמר להם שזה לוקח כמה
אלפי שנים.
בהתחלה, היו המים צלולים, וניתן היה לראות את נתחי שאריות
ארוחת הערב  תופסים תנומה על הקרקעית, או יוצאים לשחייה קלה,
בשביל הכושר. אבל אחרי מספר ימים, נעלמה הקרקעית. המים השקופים
הפכו לנוזל אדמדם, סמיך ועכור. הגושים שצפו בו לא הזכירו שום
סוג מזון, או אפילו יסוד המצוי על פני כדור הארץ. בדיקה מהירה
בעזרת ערכת הכימיה, שקיבלתי במתנה ליומולדת בכיתה ד' ונושא עמי
לכל מקום מאז, אישרה זאת. פני הנוזל נראו דינאמיים, כאילו יש
בהם תנועה. מבט מקרוב הראה שאלו הן, למעשה, בועות של תסיסה.
אני לא יודע איך, או למה. אולי זה היה השילוב של האטריות שבאו
במגע עם האבק שריחף בחלל החדר והעובדה שהווק היה מונח בדיוק
מול המיקרוגל וספג קצת מהקרינה. אולי פגע בלילה ברק דרך החלון
הפתוח. אולי לא. אבל מה שבטוח, נוצרו שם חיים. אולי, אם תשאיר
כלי מלוכלך מספיק זמן, האבולוציה פשוט תקרה מעצמה. אולי זה גם
מה שקרה בכדור הארץ.
עמדתי שם, והסתכלתי על מיליוני שנות אבולוציה שנדחסו בשלושה
ימים. התחלתי לחשוב מה באמת קורה שם, על פני השטח, ומתחת.
מעניין כמה רחוק היצורים הקטנים שם באמת הגיעו.
האם הם כבר למדו לתקשר ביניהם? מבט מקרוב הראה צבירים פזורים
בכל פני הנוזל. האם הם כבר חיים במשפחות? שבטים? ערים? האם יש
להם הגדרה עצמית? מעניין איך הם קוראים לעצמם. נראה לי שאני
אקרא להם בינתיים 'ווקונים'.
מעניין אם כבר פותחה דת 'ווקונית'. אם כן, אז בטח שותפי הוא
האל הטוב שברא את העולם שלהם. תהיתי אם הנביאים שלהם דיברו גם
עלי. האם אני השטן, מפני שאני מעוניין להשמיד את עולמם?
המחשבות האלה הביאו אותי לתובנה מרעישה, וגם לכאב
ראש(12)- אולי בעצם זה מה שקורה גם אצלנו? אולי בכלל כל
היקום שלנו הוא כלי שממתין לניקוי. אולי האפוקליפסה ומלחמת גוג
ומגוג בין אלוהים לשטן זה בעצם הויכוח על שטיפת הכלים. אולי הם
כבר עשו את זה מאות ואלפי פעמים, בכל פעם בוראים עולם ואז
שולחים אותו לאבדון בסוף השבוע. שוב היה לי כאב ראש...
מבטי חזר לקהילות שלהם, הרוחשות חיים וגז ביצות. מעניין אם
הווקונים יודעים שהם חיים בווק. אולי, כולם חשבו שם פעם שהעולם
שלהם עגול, עד שבא ווקון אחד שאמר שהעולם שטוח, ואם תתקדם
מספיק רחוק בכוון אחד אז בסופו של דבר תגיע לקיר של העולם. ואז
בטח באו זקני הדת הווקונית השמרנים, וזרקו אותו להינמק בכלא.
אפשרי שמספר שעות(13) לאחר מכן, היה ווקון אחר, שהתערב
עם השכן שלו שהוא יכול לעשות סיבוב מסביב לווק בשמונים שניות,
ואז באמצע הדרך נתקע בקיר. בהלוויה שלו, ראש הקהילה בטח נשא
נאום על איך שההפסד שלו בהתערבות היה בעצם הניצחון של כל שאר
הווקונים, ושהוא היה ווקון דגול. בהיסח הדעת מחיתי דמעה שהזלתי
עבור אותו ווקון עלום שם.
הסתכלתי על ערי הווקונים, ההולכות ונעשות צפופות לנגד עיניי.
בטח הקשישים הווקונים רוטנים לעצמם איך כשהם היו צעירים, לפני
כמה דקות, הכל היה יותר טוב. ואיך להם לא היו את כל
הפריבילגיות שיש לנוער של היום. ושהם בזמנו עסקו בבניית פני
הווק, והנוער של היום - כל מה שאכפת להם זה רק בילויים. מעניין
אם הצעירים הווקונים צריכים להעביר כמה שניות מהחיים שלהם
בהגנה על שפת הווק. מעניין אם יש להם איזו ססמת גיוס מפוצצת,
משהו כמו, נניח, "מה לא עושים בשביל המדמנה!".
תהיתי אם הם חושבים על העתיד, ועל כמה שהוא שברירי. תהיתי אם
הם מודעים לכך שהמשאבים הטבעיים עליהם הם צמחו וגדלו יאזלו יום
אחד, ואם הם עושים תכניות למציאת מקורות אנרגיה חלופיים. חשבתי
מה יקרה אם הם ...

מספר כוסות שהתמוטטו לפתע מאחד מגורדי השחקים שבכיור, וקרסו
בקול עז, ניתקו את חוט המחשבה שלי והחזירו אותי למציאות.
אני לא יודע למה, אבל פתאום התחלתי לחשוד שמלבד הצחנה, יש
למערבולת הריח הבוקעת מול פני גם השפעות הזייתיות. בדומה לאחד
שבלע חרבות בזמן שהוא מנגן "יאנקי דודל" מבית השחי שלו ומהלך
על חבל דק שפרוס מעל בריכה מלאת דגי פיראנה בשידור חי, רק
בשביל לקבל 39 שניות של תהילה(14), גם אני ניסיתי להישאר
מרוכז.
שמתי לב שהחולצה שלי כבר לא מחזיקה מעמד. החומציות של האוויר
החלה לעכל את הבד ולפעור בו חורים. כמו זאב ערבות, שהתחיל
ליפול רק אחרי שהעיף מבט כלפי מטה, ושם לב שהוא בעצם מרחף
באוויר מעל תהום(15), התחלתי לפתע להרגיש שאני נחנק.
סבבתי לאחור, מכחיל, סומא ודומע, והתחלתי לרוץ לעבר היציאה.
כמובן שהתנגשתי בקיר. הציפורים שריחפו במעגל מעל הבליטה שצמחה
לה ממרכז המצח שלי החלו להשתנק ולצנוח בזו אחר זו. ציפור
אחרונה עוד ניסתה לדדות לכוון מסויים. הלכתי אחריה. בשלב זה
הכחול בפני התחלף בסגול ורדרד, כשהשאריות האחרונות של החולצה
התפוררו להן.
לבסוף הגעתי אל דלת המטבח. ונשמתי לרווחה. או כך חשבתי.
לדאבוני הרב, בזמן שהייתי בפנים, ניצחה אטמוספרת המטבח את
האוויר התמים שעוד ניסה להתגונן בחוץ. הריח פלש אל המסדרון
וכבר כיסה חלקים גדולים מהדירה. עיניי החלו להתרוצץ בחוריהן,
וכל גופי נתמלא בעקצוצים האלה שמקבלים כשנרדמת הרגל. זינקתי
לעבר דלת הכניסה, וניסיתי, לשוא, לפתוח אותה. לדאבוני, נזכרתי
שהמפתח נמצא בחדר שלי, על השולחן...
רצתי במורד המסדרון לעבר החדר. מפליא כמה כוח חבוי מתגלה באדם
כשהוא מרגיש שהוא כבר על סף האבדון. פתחתי את הדלת בבעיטה
וטרקתי אותה אחרי. מייד סתמתי את חור המנעול ואת החריץ שבתחתית
עם בגדים מהארון, ואז דחפתי את השידה כך שתחסום את הדלת.
התמוטטתי באפיסת כוחות על אדן החלון.

אני לא יודע כמה זמן עבר עד שפקחתי את עיניי. לקח לי זמן מה
לעבור דה-קומפרסיה ולהתרגל מחדש לאוויר הרגיל. הסתכלתי בייאוש
לעבר הסורגים שעל החלון. במקור הם הותקנו כדי להשאיר את
הפורצים בחוץ. עתה הם משאירים אותי בפנים. ניסיתי לצעוק אבל אף
אחד לא שמע. או לפחות כולם עשו עצמם כלא שומעים. ככה זה
בימינו, כולם ראש קטן. השלכתי החוצה את כל החפצים שיכולתי
להעביר דרך הסורגים(16) בניסיון נואש למשוך תשומת לב. זה
לא ממש עזר. המכוניות פשוט עקפו אותם בלי להאט, ואחר כך באו
ילדי השכונה ולקחו אותם מבלי להעיף אף לא מבט אחד כלפי מעלה.
"היי פושטקים! זה היה הפאוור ריינג'ר שלי!". חולירות.
ניסיתי את הטלפון, אבל הקו היה מנותק. אולי הריח הסמיך התיך את
הקווים או משהו כזה. גם החשמל בבית מהבהב מידי פעם. אני מתחיל
לחשוש שיש כאן יותר מרק האוויר של המטבח.

באחד הימים ניסיתי לאותת לעזרה עם התריס, בכתב מורס. אני לא
ממש יודע מורס אבל ניסיתי להרים ולהוריד אותו לפי המנגינה של
השיר "HELP" של הביטלס. לא נראה לי שמישהו קלט. בשלב מסויים
נקרעה הרצועה. נותרתי בעלטה.
לאחר זמן מה התרגלו עיניי לחשיכה. לא לפני שקיבלתי כמה וכמה
'סימנים כחולים' מהחפצים שבחדר. ניסיתי לספר לעצמי צ'יזבטים,
אבל זה רק הפחיד אותי יותר. נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים,
מקווה שהכל רק חלום ומתישהו אני פשוט אתעורר.

איבדתי כל תחושה של זמן. אני לא יודע אם עברו כמה ימים, שבועות
או אולי כמה חודשים. בימים הראשונים ניזונתי משאריות המזון
שמצאתי בין השיניים שלי. נתחי הארוחה האחרונה שאכלתי, בלילה
שלפני תחילת הסיוט הגדול. לאחר מכן יצאתי למסעות ציד ברחבי
החדר שלי. אני ניזון מפירורים של 'ביסלי' ו'במבה' שמצאתי בין
הסדינים ומתחת למיטה. בכל פעם שאוזל המלאי אני נכנס עמוק יותר
מתחתיה. מקנן בי חשש גדול לגבי מה שיקרה כשאגיע לקצה השני של
המיטה ויאזלו הפירורים. האם גם אגיע לקצה התקווה? מידי פעם אני
נאבק עם העכביש שפרש את ביתו בפינת החדר, על זבוב שנלכד ברשתו.
מידי פעם אני גם מנצח אותו וזוכה בתוספת של חלבונים לתפריט
שלי. תתפלאו עד כמה קשה לקחת טרף מעכביש עם כוח רצון.
נדמה לי שמפעם לפעם אני שומע נקישות על דלת החדר. בכל פעם
מהבהב בי זיק של תקווה, שאולי באו לחלץ אותי. אני שואל בצעקה
אם יש שם מישהו, ואז הנקישות נפסקות לפתע. אבל אף אחד לא עונה.
אני פוחד להזיז את השידה. חיזקתי אותה עם הכיסא והמיטה וכל מה
שיכולתי למצוא. לפעמים אני מטפס על השידה ומצמיד את אוזני
לדלת. תוך רגעים, אני מרגיש חריקה מתכתית, שמעבירה צמרמורת
לאורך עמוד השדרה שלי.  אני מזנק בחזרה לאחור, כשליבי הולם
בעוצמה. מה שלא יהיה מעבר לדלת, זה נעשה רגיש יותר ומהיר יותר
בכל פעם שאני מנסה לבדוק. אני מפחד. מפחד מאוד.

הגעתי לקצה המיטה. הפירורים כבר אזלו. נהייתי גם חלוש מידי
מכדי לנצח את 'שמונה', העכביש מהפינה, שזה מכבר נהייה לחברי
היחיד עלי אדמות. הוא דיי שתקן, אבל אוהב להקשיב לי. חוץ
מכשאני מגיע לסיפורים על חיבתי היתרה למרגרט ת'אצ'ר ומדיניותה
הסוציו-אקונומית. או אז הוא בורח ומצטנף בפינה בין הקירות
והתקרה. נראה לי שהוא סתם מקנא. אחח, מרגרט, איזו אישה!
מתישהו נזכרתי בשותפי לדירה, שיחייה. 'שיחייה'. פעם הביטוי הזה
היה כל כך טריוויאלי. מה איתו באמת? האם נטש את הדירה, ואותי?
האם חבר לווקונים? ואולי נפל בידיהם עוד לפניי... הרגשתי רע עם
המחשבות האלה. מצד שני לא יכולתי שלא לחשוב שהיה לו חלק במצב
שאליו נקלעתי. כמו ההוא שטעה בשאלה של ה-100 דולר אחרי שגילו
לו לפני תחילת התכנית את התשובה לשאלת המיליון(17),
הרגשתי תחושת מה של החמצה.  העדפתי לא לתת למחשבותיי לנדוד
לנושא הזה יותר.
הנקישות הקלות  הפכו כבר מזמן לחבטות שהולכות ומתחזקות. סביב
משקוף הדלת הטיח כבר החל מתקלף. אני לא יודע כמה זמן עוד
יחזיקו הצירים מעמד. אני לא יודע כמה זמן אחזיק עוד אני.

דלת העץ כבר מלאה בשקעים בצורה שמזכירה מאוד את החלק הקדמי של
כלי המטבח המכונה 'ווק'.
אני תוהה מה קורה שם בחוץ. האם מערבולת הריח יצאה מתחום הדירה?
השכונה? המדינה? האם הווקונים השתלטו על כל העולם?
'שמונה' נטש אותי לפני זמן מה, כשאזל לו המזון. הוא חמק דרך
חריץ בין התריס לאדן החלון. זה בסדר, לא רציתי לאלץ אותו
להישאר פה איתי, ולחלוק את גורלי. יש לו עוד חיים שלמים לפניו.
כשעזב, קראתי אחריו שינסה להביא עזרה. בינתיים עוד לא שמעתי
ממנו. אני אתגעגע.
בימים האחרונים אני יושב ומסכם את קורותיי מאז אותו בוקר ארור.
מידי פעם עוצר ותוהה, האם אני נשארתי לבד? 'מצדה' אחרונה לפני
הכיבוש הסופי? אין לי יותר אשליות לגבי עצמי, אבל אני מקווה
שאני טועה לגבי האחרים שם בחוץ. אפשר להגיד שזה מה שגורם לי
להמשיך ולכתוב. בקרוב אסיים, ואחליק את הדף בחריץ של החלון,
בתקווה שמישהו, היכן שהוא, ימצא אותו. בתקווה שלמישהו, היכן
שהוא, סיפורי יוכל לעזור.
כפי שאמרתי כבר קודם, אני לא גיבור. מישהו היה חייב להוציא את
הסיפור לעולם, ואני פשוט הייתי שם. אל תעשו לי אנדרטה. גם אל
תקראו רחוב על שמי. ואל תעשו עלי תוכנית ספיישל, ובטח שלא
בערוץ שתיים. ובטח שבטח שלא תשודר מייד אחרי החדשות, ככה,
בפריים טיים, כשיש הכי הרבה רייטינג. ובבקשה, בבקשה, אם תרצו
במקרה לעשות שחזור, אז שאקי אבני לא ישחק אותי. תודה.
אם המסמך הזה מגיע למישהו, כולי תחינה - ספרו את הסיפור. אל
תעשו את הטעות שאני עשיתי. למענכם, למען יקיריכם, ולמען העולם
שלנו - אל תשתקו כשהכלים מתיישנים על השיש.
אנא - אל תתנו למקרה הווק לחזור בשנית!



נ.ב. - כדי שלא תפקפקו באמינות סיפורי, צירפתי מספר תמונות
מאותו בוקר ארור, ייקחהו האופל. מזל שכמו היפנים, גם אני לא זז
לשום מקום בלי המצלמה שלי.
אל התמונות:
http://stage.co.il/story.html?story=119059

================================================
1 או שאולי זה היה בעצם: "אחזור לחדר שלך ואמכור את חפציך
למרבה במחיר". אני תמיד מתבלבל בין שני אלה.
2 אם אפשר היה בכלל לקרוא למה שבפנים "אויר". אין ספק
שהייתה שם אטמוספירה, אך לא זאת של כדור הארץ.
3 בשם הפרגון ההדדי ועל מנת לא לאבד חלק ניכר מקהל היעד של
מסמך אנושי מרתק זה, לא ננקוב בשמות של תכניות או צופים
ספציפיים(4).
4 בטח שלא אני(5).
5 למרות כל השמועות.
6 בעיקר עקב המאמץ להתקדם.
7 והשלשום והלפני שלשום וגם זה שלפניו.
8 הערה - האקדמיה ללשון העברית אינה ממליצה להשתמש
בשלילה כפולה. משפט זה נכתב על דעתו של הכותב בלבד, ואינו משקף
בשום דרך שהיא, במישרין או בעקיפין, אישור או תמיכה של האקדמיה
ללשון העברית. ילדים - אל תנסו את זה בבית.
9 לא שאני רואה תכניות כאלה, כמובן.
10 "המדריך השלם לכלי מטבח מצויים", מאת יאק קוסטו, הוצאת
'נשיונל קונסומראפיק'. ספר חובה לכל חובב כלי מטבח, או סתם
מישהו מאוד מאוד משועמם, האוגד בתוכו תיאורים ואיורים של מעבר
ל-5,000 כלי מטבח שונים, ממוינים בחתך גיאוגרפי-קולינרי. הוא
כולל אמצעי זיהוי ותיוג של כל אחד מהם ואפילו אנקדוטות
מרתקות(11). אל תצאו מהבית בלעדיו.
עוד בסדרה: "המדריך השלם לכלי כתיבה מצויים" וכן "המדריך השלם
לדברים האלה שעושים ריח לאוטו המצויים".
11 הידעתם שקערת העץ הראשונה בעולם הומצאה בכלל ככלי עזר
בתספורת? ושהספר שגילה את שימושה הקולינרי פשוט חיפש כלי על
מנת לאכול את ארוחת הערב שלו אחרי ששותפו לדירה לכלך את כל שאר
הצלחות?
12 בכלל, כואב לחשוב יותר מידי. תשאלו כל פילוסוף מימי
הביניים שהועלה על המוקד.
13 אל תשכחו שאצל הווקונים מספר שעות הן כמה עשרות דורות.
14 וחבל שאף אחד לא סיפר לו שהוא נקטע על ידי מבזק חדשות.
15 המסכן חשב שאולי הפעם סופסוף יאכל עוף לארוחת הערב.
בפעם הבאה שילמד לא להזמין טיל מונחה מחברה בשם
ACME. האיכות לא משהו, המשלוח תמיד מגיע באיחור, וגם השירות
לקוחות שלהם הוא על הפנים!
16 חוץ מהמכשיר ההוא שקניתי בחנות ההיא עם כל האיקסים על
החלון ראווה. אני חשבתי לתומי שזאת תחנת טוטו.
It's not mine, HONESTLY!
17 באמת, מי היה מאמין שברמזור צהוב לא אמורים ללחוץ על
דוושת הגז?

(-)
13/05/02

התנצלותי על הפורמט האולי מעצבן קמעה לקרוא עם כל
ההערות/הארות אי-שם בתחתית הסיפור.
בוורד זה נראה יותר טוב...