באתי לים ב4, אחרי יום רע. חשבתי לעצמי שאם אני כבר בסביבה,
למה לא ללכת ולצלם שקיעה... אז אחרי שטסתי בכבישים, חתכתי
נתיבים ועקפתי מכוניות הספקתי להגיע לים כשהשמש עוד הייתה
באמצע השמיים. כמו תמיד הייתי בטוחה שראיתי את "התמונה
המושלמת" (הפעם, לשם שינוי, גם צדקתי).
קליק! קליק! קליק!
ידי לחצה על כפתור המצלמה כאילו הייתי חיילת ממושמעת במטווח.
הרגשת הסיפוק אחזה בי, וגם הספק לגבי התמונה...
בתוך כל ההרהור הזה המשכתי לצלם, ואז פגשתי אותו. גבר, ככול
הנראה בשנות החמישים לחייו. הוא החזיק חכה ונראה מאוד משועשע,
ממני בעיקר.
בין דג אחד לאחר הספקתי לשמוע על חייו
בני העובד
מדי בוקר היה קם והולך לשרת בבסיס ברחובות. הוא חתם קבע ונראה
די מרוצה מעבודתו.
בני האיש
יש לו אישה, בן שרוכב על אופנוע ובצבא עכשיו, בת שדחתה את הצבא
בשנה כדי "לעשות חיים" ועוד בת קטנה שעליה, משום מה, הוא לא
הרבה לדבר.
בני הדיג
הוא קרא לעצמו "חובבני, לא מקצועי".
הוא סיפר לי על סוגי הדגים שמסתובבים באיזור, על סוגי
הפיתיונות, על משקולות ועל חכות.
הוא ידע את השעות של הדייגים "המקצועיים".
הוא ידע מתי יתפוס דגים ומתי לא.
הוא ידע אילו דגים טובים למאכל. את אלו שלא, נתן לאיזה רומני
שעבר לידו.
הוא ידע איך לתפוס 3 דגים במכה, והוא אפילו הצליח.
הוא ידע כ"כ הרבה, והוא טען שהוא לא יודע כלום.
בעיני, הוא היה הכי מקצועי שאפשר.
הוא אמר שהוא יושב שם, כל יום לפני השקיעה. הילדה הקטנה שלו
אוהבת דגים, אז הוא יושב שם שעתיים ודג לה מטעמים.
הוא התמונה שהכי ריגשה אותי. כל פעם שאני רואה אותו אני רק
מחייכת, מקווה שאחרי הסיפור הזה, גם אתם.
לתמונה -
http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=272396
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.