אני לא מאמינה. דווקא היא, הבנאדם שכ"כ שנאת, וזה היה הדדי,
התחברתן ועכשיו אתן כמו חברות טובות. את עוד הודית שזה מוזר,
אבל את בשלך ממשיכה. את בעצמך אמרת שאין לך שומדבר משותף איתה
ושאת אפילו שונאת אותה, איך קרה שפתאום הכל טוב ויפה? היום היא
סיפרה לי שאמרת עליי שהתרחקנו. למה את בכלל מדברת עליי? אם את
מרגישה שקרה משהו, למה לא פנית אליי ישירות? את יודעת שהיא
תחמנית ויודעת איך להוציא דברים מאנשים, אני לא מאמינה שאת,
החברה הכי טובה שלי(?) נפלת בתוך הפח הזה... את השתנית את
יודעת? את שומעת מה שאת רוצה לשמוע, וכשחולקים על דעתך את על
כל דבר מתווכחת. מה קורה איתך? זה כי אין לך חבר? אין לך אהבה
בחיים? את מוציאה את העצבות והכעס בדרכים הללו? את לא מבינה
שזה מזיק? את לא כמו קודם, גרמת לאנשים רק להתעצבן עלייך, אבל
הכי - אכזבת אותי. אני מרגישה שאת מבקרת אותי יותר מידי, את
אמנם מדברת בכלליות אבל אני מרגישה ש"הדוגמאות" הן עליי; "אני
לא מבינה איך אנשים שומעים אביב גפן והיהודים ואינפקציה..."
"אני לא מבינה איך אנשים לא יכולים בלי איי סי קיו..."
ה-א-נ-ש-י-ם האלה הם אני. טוב, אז אין לנו אותו טעם במוזיקה,
מעניין כשרק התחברנו היית יושבת איתי על הדשא בהפסקות ושרנו
שירים של אביב גפן... תפסת גובה, מאז שהפכנו לחבר'ה של כמה
אנשים, ואני לא אוהבת את זה ... אני לא אגיד לך להשתנות, אף
פעם. אני גם לא אשנה, אף פעם. רק רציתי ליידע אותך כמה כואב
לי... אני כ"כ שונאת את זה, שפוגעים בי ולא מודעים לכך, אני
כ"כ שונאת את זה... שאני שותקת. במקום לקרוא לך לצד להסתכל לך
בעיניים ולהגיד את כל מה שעל הלב, מה שבראש כבר הרבה זמן,
ודברים שנשמרו בבטן, אני יושבת לי לבד בבית, עם מוזיקה מדכאת
וכותבת, פשוט כותבת, מביעה את עצמי כלפייך, בכתב... למה
התרחקנו? אני שואלת אותך. התחלת לסתור את עצמך... אני לא אוהבת
אנשים דו-פרצופיים, רוב ה"חברים" שלי כאלו... אני לא מתרחקת
מאנשים, כנראה את זו שהתרחקת, השאלה היא: למה? את בכלל לא
חושבת על העבר... העבר שלנו, לא כ"כ רחוק, אני לא אומרת להיות
שקועים בו, אבל מותר לחשוב עליו מידי פעם. האם את זוכרת את
הלילות שהייתי מנחמת אותך בטלפון, ואת כה בוכייה על זה שאת כבר
לא אוהבת את החבר שלך. תמיד התייעצת בי... אם רק ניצלת אותי,
אני כבר רגילה. רק תגידי לי ספציפי מה קורה ביננו.
אוהבת אותך, כן, עדיין אוהבת אותך ...