גל טיפס במדרגות צעד-צעד, והרעש היחיד שנשמע מלבד קול פסיעותיו
היה ההד שניתז מהקירות החשופים של חדר-המדרגות. זה היה ממש
מאוחר בליל יום שישי, על גבול הממש מוקדם בבוקר יום שבת, וכל
מה שהוא יכל לחשוב עליו היה להיכנס למיטה ולתת לאלכוהול להוביל
אותו אל עולם החלומות. הוא שתה קצת יותר מדי, ובגלל זה עד שחשב
שהצליח להכניס את המפתח לחור המנעול נכבה האור. לפני שהוא חזר
למסדרון לגשש אחר המתג הקרוב היה לו נדמה ששמע צליל עמום מתוך
הדירה, כמו של בקבוק שנפל. בנסיון השני הדלת נפתחה, וגל סגר
אותה מאחוריו בשקט. אף אור לא דלק והיה שקט מוחלט, שקט של
ציפיה. הוא הדליק את האור הקטן בכניסה לבית והלך לחדר שלו.
בדרך הוא עבר ליד החדר של ההורים שלו. דם שמטפטף על שטיח לא
משמיע קול. הוא שם את הארנק והפלאפון על השולחן והלך לאמבטיה
לזרוק את הבגדים לארון הכביסה. הוא עוד היה מסוחרר קצת
מהאלכוהול. לפני שהוא עלה הביתה הוא השתין בחצר, כי כבר לא יכל
להתאפק, והמפתח פשוט לא רצה להיכנס בכניסה לבניין, אז עכשיו
הוא לא נכנס לשירותים. אם הוא היה נכנס הוא היה רואה את אחותו
הקטנה יושבת בתנוחה מוזרה על הכיסא המלכותי ומביטה בו בעינים
קרועות לרווחה, עם חור ענקי באמצע הגוף. ואם אחרי שהיה רואה את
זה הוא לא היה משתגע לגמרי, והיה מנסה להקים אותה, הוא היה
מבין לאן נעלמה יד ימין שלה. הוא נכנס לאמבטיה והסתכל על עצמו
במראה. מלבד המבט העייף הוא היה מרוצה ממה שראה. ולמה שלא
יהיה? הנה, היום בדיסקוטק הוא השיג טלפון ממישהי. פעם ראשונה
שבחורה ניגשה אליו, ולדעתו הוא הצליח לגרום לה לחשוב שהוא
חמוד. הוא יתקשר אליה מחר...לשנייה קדרו פניו, ואז הוא מיהר אל
ארון הכביסה ושלף את המכנסיים. את הפתק עם המספר שלה הוא שכח
בכיס. הוא הוציא אותו, מקומט, וחייך, לא מודע לעובדה שהוא לא
ידבר איתה, לא מחר ולא לעולם.
בדרך לחדר השינה הוא חלף שוב ליד חדר ההורים, ובשולי מוחו
הטרידה אותו המחשבה שלא רק  שהם לא נחרו, גם את הנשימות שלהם
הוא לא שמע. אבל הוא ניער את המחשבה מראשו ונכנס למיטה. בעוד
שעה בערך השמש תעלה, והמראה בחדר של אבא ואמא ייחשף לאט לאט.
המראה של אמו, עירומה כמעט, שוכבת על המיטה כשראשה המרוטש שעון
על הרצפה, ואביו מכורבל בפינת החדר, הדמעות על לחייו עדיין
לחות, מתערבבות עם הדם שמטפטף על השטיח. אבל עכשיו זה לא הציק
לגל. עכשיו הוא היה מלך העולם, בחור צעיר שהתחיל להתמודד עם
העולם האמיתי, והעתיד פרוש במקום היחיד שבו הוא יכול להיות
פרוש - לפניו. הוא התעטף בשמיכת הפוך ושיחזר בדמיונו את הערב,
את החיוך של לימור, ככה קראו לה, ואת העקיצות של החברים שקינאו
בו שהוא תפס מישהי והם לא. לפתע הוא שם לב שהשקט נהיה חזק
יותר. הוא פתח את עיניו, ואחרי כמה שניות החושך לבש את הצורה
המוכרת של החדר שלו בלילה. הוא הסתכל מסביב, וכשמבטו נח על
הכניסה לחדר הלב שלו החסיר פעימה. בפתח עמדה דמות ולא זזה.
בהתחלה הוא חשב שזו אשליה של אור וצל, אבל אז הוא שמע את
הנשימות.
"היי..." הוא לחש בקול צרוד, חצי שואל, והדמות התקדמה לעברו.
"היי חמודי. איך היה?"
"היה בסדר"
"טוב, לילה טוב" אמא יצאה מהחדר וגל שמע אותה נכנסת לשירותים.
הוא נאנח. אז כנראה שבכל זאת הוא יצטרך להתקשר אליה מחר.