את שולחת את הרגשות שלך לניקוי יבש. הוצאת אותם לאיוורור
וגילית מושבות שלמות של עובש משגשגות עליהם. לפני השליחה,
יעילה כתמיד, את עורכת עליהם חיפוש מאורגן. את מוצאת בכיס של
אחד מהם פתק מקומט ומושכת אותו. דף חשבון ישן ממחברות בית ספר,
שרטוטי כחול חיוור מפספסים אותו לאורך ולרוחב, ובכתב יד ילדותי
קצת (ניתן להסיק כך בעיקר על סמך הכף הסופית המצועצעת), כתוב
באלכסון, אותך אני אוהבת עכשיו. כמה אירוניים התזמונים שלנו,
לא? כל כך נצחי והחלטי מצידך. מותרות של פחיתות במניין השנים,
כשהאמנת שאפשר להתחייב על משהו כל כך מעורפל כמו אהבה. או נצח.
לפעמים את שוכבת במיטה, לא יודעת אם כשתפתחי את התריס, האור
החלוש יהיה של תאורת הרחוב הלילית או של זריחה חיוורת, ואת
תתהפכי לצד השני, מתחפרת בשמיכה ושוכחת, או קמה בקפיצה ומשננת
לעצמך משהו חסר סיכוי, כמו, נניח, היום הוא היום הראשון של
שארית חיי. יש דברים שאת לא מוכנה להגיד לאף אחד, כולל עצמך.
היום הוא השארית הראשונה של חייך, שאיך שלא תחלקי אותם תקבלי
בסוף עודף, במטבעות שלא עוברים לשום סוחר שפוי בדעתו, והנטייה
שלך למספרים ראשוניים גם היא לא עוזרת, במקרה ששאלת את עצמך.
נדמה לך שאם אין לך הרגלי בוקר את מנצחת את השגרה, אבל מעצם
העובדה שאת קמה בבוקר את יודעת שאת מפסידה בהפרש הולך וגדל.
דומינו. החיים שלך הם אולם מלא קוביות מסודרות של דומינו,
במעגלים צפופים הולכים ומתכווצים, ואת בכל פעם בועטת בכוונה
באבן הראשונה.
את נהנית מהרעש, שמזכיר קסטנייטות. היי, זה לא הזמן לחלום על
ספרד. הקוביות שאת מפילה בחדווה מסתדרות בכל פעם מחדש באולם.
בכל פעם האולם קטן יותר. תתפסי את עצמך שוב שניה לפני שאת
נופלת, רק לא ליפול לעיני כולם. לחריגים מותר להתקיים כל עוד
החריגות שלהם היא תכונתם החריגה היחידה. התנהגות חריגה במצבך
זה כבר יותר מדי. פומביות פשוטה, יומיומית, מביכה אותך, וזה,
מה שקורה כאן, הוא עסק ביש לכל הדעות. נגבי את הדמעות ואת
יכולה לשמוח לרגע שאת לא מתאפרת, שמחה שתתנדף כשיעבור לידך
אובייקט כלשהו של תשוקה. את תמיד משתוקקת לדברים שאת לא יכולה
לקבל. בסוף החורף החלזונות אוטמים לעצמם את הבית כדי לא לאבד
לחות והולכים לישון עד החורף הבא. ומצד שני, תמיד הסיכוי
שיתעוררו בתוך גיהנום רותח של חמאת תבלינים ("חמאת שבלולים",
קוראים לזה בצרפתית, ותמיד חשבת שזו חמאה עשויה שבלולים, אבל
לא, זו החמאה המלווה אותם אל הסוף המר פחות או יותר, תלוי אם
באותו רגע את חלק מקבורה מפוארת של שישיית אסקרגו, או חלק מזוג
נשוי היושב צעוף עיניים במסעדה צרפתית יקרה מדי). יש לך חיבה
למדרגות לולייניות, שאת מיטיבה לבטא בשיחות, ולאו דוקא על
ארכיטקטורה. לפעמים אני מאחלת לך שתוכלי לומר את הדברים שאת
רוצה, על בסיס אישי ואנושי של זוג עיניים שמולחם אל שלך
בסקרנות הזו, של טרום הפעם הראשונה ועידן השקרים שיבוא
בעקבותיה, כשהקשב ההדדי עודו מוחלט, לא מופרע ברעשי הרקע של
רצונות הגוף. את כמובן עדיין בורחת אל הנייר, נדמה לך שזה סחר
חליפין הולם את השתיקות שלך. אני תוהה איזה פתק תשאירי במעיל
הפעם.