מלאכים מצופי דינמיט עפים בראשי ומתנגשים בקולות פיצוץ זעירים,
שולחים גלי הלם ורודים לאורך הכתפיים כנפיים החובטות באויר
מחפשות דרך נעימה להמריא, לעזוב את הרצפה, לנשק את כפות
הרגליים התלויות מתחתי, חסרות שימוש. אני מסרקת את המוח
באצבעות דמיוני, שביל באמצע, כל השערות הנפתלות אני מסיטה אל
הימין כל השערות ההגיוניות הולכות שמאלה, כן, ככה, נפרדת בברכת
כאשר תשמאילו אשמאיל. ואני חושבת על מין. חושבת? המרחק בין
התאוריה לפרקטיקה הוא כאורכה של אצבעי המתגנבת בהחלטיות אל בין
רגלי, לא מתגנבת כי אסור, מותר, מותר נדרש ורצוי, מותר ולא רק
האדם, אלא כדי שאוכל להפתיע את עצמי פתאום באנקה כזו ממעמקי
הבטן, בשניה שהקול שלי הופך  מדק וענוג למשהו נמוך ונוטף מיץ,
עסיסי, גרוני, רודף נוכחויות ליליות בכל החדרים מסביב, מגרש
שדים נידחים ממרבץ מנוחתם וקורא להם אל תוכי. זה ממשיך בלי קשר
אלי, אני מחייגת אל עולם בו קיימים רק הגוף שלי והעונג שלי
והאצבעות שלי התופרות אותם זה אל זה. אחרי שאני גומרת כמה
פעמים מתפשט עלי צחוק עמוק מאוד, אני צוחקת והויברציות מרטיטות
את קצותי, כשאני צוחקת ככה אני מרגישה מבורכת, זורמות ממני
דמעות מרוב נעימות ורוגע, אני צפה, היקום אינפלציוני, אני
מרחפת בו אפסית, שומעת אותו פועם סביבי, קולות טפיחה קטנים,
כשהאבק הבין גלקטי מכה את הסלע בנחיתתו, כשרוחות הקוטב מנשבות
לי בין העיניים והסהרה הצהובה מתפשטת מטבורי דרומה במעגלים.
האצבע שלי מצליחה בסופו של דבר להינתק מהנקודה החביבה עליה
בעולם כולו. אני נותנת מנוח. אחרי זמן שזורם לא ברור, משהו
מכופף ומקים אותי ושולח אל המטבח, כמיהת אפרסקים איומה.
המתיקות המציפה מתפשטת בין השיניים ומאחורי הלשון ונודדת אל
הגרון, בשר אפרסק נוסע לאט בבועת טעם כתומה, כתום זה אושר
ואהבה, לבן זה אור, בפה מלא, בהרגשה כמעט לבנה, אני זוחלת
בחזרה אל מקלט המיטה ונרדמת.


(מתוך הסדרה: דומם עם פירות חיים)