רוב חיי היו רצופים באהבות מאכזבות, כאבים של צער ודיכאונות.
הדבר היחידי שהשאיר אותי חיי זו התקווה, אבל התקווה הפנתה לי
את הגב.
אנשים יגידו שזה פתטי שנשארתי חיי כל השנים האלו..
אנשים יגידו שהייה פשוט יותר להתאבד וזהו , שככה הייתי מסיים
על המקום את כל הכאב, זאת אומרת, למה להמשיך להתעקש להאמין
בתקווה שאתה יודע שהיא לא שם. או שסתם לא בא לה להקשיב למישהו
מבאס כמוך.
אז היא מפנה לך את הגב.
אני חושב שזאת בעצם הסיבה שהתחלתי לעבוד בתור חוקר שלאחר
המוות..
איכשהו הרגשתי קרוב יותר אליהם, מהרבה סיבות, סיבות כמו שאלה
באמת האנשים שהפסיקו להאמין בתקווה לאחר שהיא הפנתה להם את
הגב.
אנשים שסיימו את הכאב שלהם בזמן ולא נתנו לו להתפשט יותר מדי.
ואז פגשתי אותה, היא הייתה ממש כמו מלאך, הייה לה שיער אדום
גולש וגוף אלוהי, היו לה עיניים בצבע ירוק כהה ו חיוך קטן על
הפנים , חיוך של רצון ואושר.רק חבל שהיא הייתה מתה.
היא, כמו רוב האנשים שעבדתי איתם , התאבדה.
היא חתכה לעצמה את הוורידים ברגע שגילתה שלה ולתקווה יש
תכניות שונות לעתיד.פשוט התאהבתי בה על השנייה הראשונה שראיתי
אותה.
התחלתי לחשוב איך היו יכולים להיות החיים שלנו ביחד. שאם שנינו
היינו אומללים ומדוכאים לפחות הייה לנו אחד את השני.
היא התחילה להופיע לי בחלומות בלילה. ושם לשם שינוי היא הייתה
חייה ונושמת. בחלום, שנינו היינו ביחד, מחובקים ערומים ומחממים
אחד את השנייה. החזה שלה עלה וירד מנשימותיה החמות והיא חייה
אלי מאושר.
קמתי בבכי, לא בכי מכאב , אלא בכי משמחה. שמחתי שיש לי אפשרות
להיפגש איתה בכל זאת.
כבר כל כך רציתי להיות חלק מחייה , הייתי נחוש בדעתי   לעשות
כל מה שאפשר כדי להיות איתה, אפילו אם זה גבל במוות.
הדרך הכי מהירה ונטולת כאב הייתה ירייה ברכה הימנית , או
השמאלית, זה
לא הייה כל כך משנה.
זה הייה מהיר ונטול כאב ואיך שעברתי מעולם החיים אל המוות,
ראיתי אותה.
יושבת בשמלת תחרה לבנה במרכז החדר, היא הרימה את הראש וחייכה
אלי.
היא רצה לכיווני ואני תפסתי אותה בזרועותיי . חיבקתי אותה חזק,
בגלל שלא הייתה סוף לאהבתי אליה , ומאז אנחנו מחובקים , ולא
מרפים אחד מהשני אפילו לרגע. הרי עברנו דרך ארוכה כדי להיות
ביחד, ואהבתנו תישאר לעד.