בדרך למעלה, בין הקומה השלישית לרביעית נכבה האור במדרגות
ופתאום שמתי לב שאיבדתי את התמימות. מיששתי את הדרך לאורך הקיר
עד לכפתור של האור והדלקתי אותו. חיפשתי בכיסים ושלחתי מבט
אחורה, לראות אם אבדה לי בדיוק עכשיו, אבל לא מצאתי אותה.
ניסיתי
להזכר אם בכלל יצאתי איתה הבוקר מהבית ומתי ראיתי אותה בפעם
האחרונה.

האור נכבה שוב כשהייתי כבר ליד הדירה שהייתה של שמואלוב, אחד
שגר פעם מולי.

שמואלוב סיפר לי פעם על מחסן האבידות של המשטרה שנמצא אי שם
בצפון הארץ, כאילו היה בסיס סודי של הצבא. שמואלוב איבד אז את
הטעם לחיים וקיווה שמישהו מצא והעביר אותו למחסן האבידות. הוא
סיפר שבמחסן האבידות אמרו לו שהם הפסיקו לקבל את הטעם לחיים
כי זה עשה להם בעיות.

איזה בעיות, שאלתי אותו. הרבה אנשים ניסו לתאר לפקידים שם את
טעם החיים שלהם ולא הצליחו, והפקידים שם לא נתנו לאנשים
להסתובב בין המדפים ולזהות בעצמם. אז הם סגרו את כל האגף של
הטעם לחיים וזרקו הכל לזבל. זה פינה להם מקום לכל הדברים
האחרים, שמואלוב סיפר ואז הוסיף שזה בעצם הכל שאלה של תקציב.

בדיוק כשהוא היה שם, הם היו בשלבי סגירה של האגף של הבתולים.
הם שאלו אותו אם הוא איבד את הבתולים שלו והוא אמר שהוא לא
זוכר, אבל הוא חושב שלא. הוא טען שגם אם הוא היה מאבד את
הבתולים, הוא לא היה בא לחפש אותם, והפקיד שם אמר לו שבדיוק
בגלל זה
הם סוגרים גם את האגף הזה.

שמואלוב היה לחוץ, הוא סיפר, ואמר לפקיד שהוא חייב איזה טעם
לחיים, גם אם זה לא שלו, והפקיד שם לא הסכים לתת לו. כמה שעות
אחרי זה שמואלוב איבד את ההכרה ובא לקחת אותה ממחסן האבידות.
היא חיכתה לו שם דקות בודדות, הם אפילו לא הספיקו לתייק אותה.

שמואלוב סיפר שהוא בכלל לא רצה לקחת את ההכרה, אבל לא הייתה לו
ברירה.

הוא אף פעם לא סיפר לי איפה המחסן הזה נמצא ואני לא הספקתי
לשאול אותו. כמה ימים אחרי זה הוא איבד את עצמו לדעת, ובמחסן
האבידות כבר מזמן לא מקבלים עוד עצמו לדעת.

כעסתי על עצמי, על אובדן התמימות, ועל זה שאף פעם לא שאלתי את
שמואלוב איך מגיעים למחסן הזה. כנראה שהם לא מחזיקים את
התמימות. הם בטח מתרכזים בהכרה ובזכרון, דברים שאנשים גם באים
לקחת. בגלל זה גם לא הלכתי לחפש את המחסן הזה, כי מה יקרה אם
אני אאבד את הדרך? אני בטוח שהם לא מחזיקים יותר אגף בשביל
הדרך. זה הכל שאלה של תקציב.