[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הגשם לא הפסיק כל הלילה, כמו הבכי שלה שנמשך כבר כמה שעות
טובות. היא שכבה בתנוחת עובר במיטה ,כמו מנסה לקפל את עצמה
להחזיר את עצמה למצב ההוא הראשוני בלי הדאגות. מחר יש לה יום
הולדת .האור שנבע מתוך נר גדול בפינת החדר, נרעד מרוח פתאומית
שנסתחררה בחדר . היא ממעטת להשתמש באורות חשמל מפחדת מקידמה ,
מפחדת מעצמה מפחדת מהחיים. כמו הנר גם היא נרעדת ממגעם של
זרים, כולם זרים היא אומרת , כולם  שקועים בתוך עצמם . כשעברה
השעה 12 בלילה היא הבינה שאין לה כל דרך לחזור חזרה אל הגיל בו
היתה לפני , קמה והסירה את הכיסוי השחור שהיא שמה על המראה
בחדר השינה שלה, היא לא אוהבת מראות . לא אוהבת את דמותה
שמשתקפת
במראה. ובכל זאת קמה ונעמדה עירומה בקור של החורף האמיתי ,שנחת
פתאום באמצע דצמבר.
ובחנה את גופה הנשקף לאורו של הנר  את קימורי הגוף שלה אשר
בנסיבות אחרות היתה  יכולה לקרוא לו מושך . היא בחנה את הדמעות
שלא הפסיקו לרדת על פניה ,ומפניה אל הצוואר ממלאות אותו כמו
אחרי נשיקות ברטיבות חמימה. נשיקות מאחד שלעולם לא יגע ולא
ינשק. אחד שלא שם עליה ובכל זאת
היא לטענתו אחד האנשים שאכפת לו מהם. מערכת היחסים שלה עם אh,h
מעולם לא היתה מספקת מבחינתה  ,הכל היה כמעט. היא התישבה ליד
השולחן אשר נראה גדול מדיי לאורו של הנר לעומת גופה הקטן.
וכתבה מכתב ,אליו לעצמה. כתבה את כל מה שעברה בשנתיים שהם
ב"יחד" . ב"יחד" היא גיכחה כשהיא אמרה את המילים הללו ביחד .
אחרי הכל הוא מעולם לא היה איתה ממש . רק ברגעים מעטים מדיי
לא מספקים . שנתיים של הכרות של אהבה נואשת מבחינתה ,היא קוראת
לזה אהבה כיוון שאחרי הכל זו לא התאהבות ,אם זו היתה התאהבות
זה לא היה נמשך כל כך הרבה זמן באותה העוצמה
שהיא מרגישה,ואז היא מתחילה לנהל כמו ויכוח עם עצמה על אם
כשהיא תשיג אותו בסוף (כן בטח היא חושבת לעצמה) היא עדיין תאהב
אותו או שכמו ילד שקיבל את הצעצוע החדש בסוף משתעמם ממנו מהר,
שהיא תפסיק לאהוב אותו בסוף שכשהוא יהיה שלה. אבל איפה שהוא
בלב היא יודעת שהיא לעולם לא תפסיק לאהוב אותו , חושבת שזה
הדבר הכי טבעי לעשות לאהוב את איתי את כל מה שבו.
הגשם ממשיך לרדת כמו הבכי החרישי שלה , היא חושבת על כל הבנים
שרוצים אותה , כמובן שיש כאלה . אבל היא כמו מכושפת מתרחקת מהם
. היא לא יודעת למה אבל כך זה עם כל אחד   .  כל אחד אשר מנסה
להתקרב לשאוב נחמה מנשמתה מגופה הקטן שכמו מבקש הגנה והיא
נזכרת במגע הקר של השפתיים שלה בכל פעם שמישהו מנסה לנשק אותה
והם  נרתעים מהקור שנובע ממנה לא מנסים יותר  לנשק את היצור
החם שהפך ברגע לגופה מאובנת .כמו קדושה מעונה היא עומדת לבד
מחוץ לבית שלה כמו מחכה לאיתי . אבל בעצם ההגדרה בעצם היא
טיפשה, טיפשה שחושבת שהכל יסתדר בסוף שכמו בסיפור הוליוודי הוא
יהיה שלה. מה שמקסים אותה בו היא חושבת, היא העובדה שהוא לא
מנצל את זה שהיא אוהבת אותו . אחרי הכל כל בן שפוי היה מנצל
עובדה זו לרגעי רומנטיקה זולים ומזויפים שופעי מיניות ותו לא,
אבל לא הוא . הוא כמו מדחיק את העובדה שהיא אוהבת אותו, שם את
האינפורמציה הזו בחלק אחורי ונשכח של המח בו הוא לא משתמש.
מתעלם מהכאב שלה ,מהאהבה שלה אליו. הקשר שלה עם איתי שהציל
אותה הרבה פעמים מעצמה משמש גם  כלי מזוכיסטי מתקדם, כלי
מזוכיסטי לנשמה. יש את אלו שאוהבים להכאיב לגוף שלהם היא
מעדיפה את עינויי הנפש אחרת היא כבר היתה מזמן
כבר מוותרת על הקשר הזה שגורם לה הנאה ובאותה מידה גם עינויי
נפש גדולים. שי הציע לה לצאת איתו הערב  "בואי נבלה אל תוך
הלילה ואז גם נחגוג את היומהולדת " שי , היא מחיכת לעצמה הטיפש
התורן שרוצה אותה שחושב שהיא  הדבר המושלם הקטן שהוא יכול
לכבוש. אידיוט ,היא מחיכת לעצמה  מתמכרת להרגשה הזו של מישהו
מחזר אחריי , מישהו רוצה אותי לפני שזה יהפוך לרעל  הרגיל והיא
תהפוך מאובנת כשהוא יתחיל לגעת בה. טוב זה לא כל כך פשוט היא
חושבת לעצמה , שי הוא גם נחמד ויותר חשוב מבחינתו של  אורי הוא
הידיד הכי טוב של   נעמה החברה הנוכחית של אורי . לא שבנסיבות

רגילות היא תשים על עובדה זו הרבה ,אבל לצערה וגם לשמחתה אורי
אוהב אותה (משום מה)   הוא ביקש ממנה כטובה להיות נחמדה אליו ,
למרות שהיא מרגישה עוד מעט שזה הסוף שיותר היא לא תוכל לעמוד
בזה יותר שהיא תעיף את הגוש הנחמדות הזו לאלף עזאזל ואיתו
בתקווה את היצור המושלם עלי אדמות או במילים אחרות את היצור.
היא לא אוהבת אותה  לא אוהבת בכלל  . כבר איזה סיבה יש לה
לאהוב מישהי שגונבת ממנה את אביר חלומותיה . למרות שהיא יודעת
שאביר הוא לא , בקושי ג'נטלמן מזדקן שמאמין בערכים מיושנים של
כיבוד האישה והערצה עיוורת של "נסיכות" אז למה לכל הרוחות היא
לא יכולה להיות הנסיכה שלו ?  למה לרעות בשדות זרים כשיש לך את
הדבר האולטימטיבי פה במרחק נגיעה שהיא כל כך רוצה שתבוא . והיא
מתחילה לצחוק על הכינוי שהיא מעניקה להם נסיכה ואביר  . אביר
עם ביטחון עצמי ברצפה ונסיכה של קוצים , זה מה שהם אבל הם יהיו
מאושרים ביחד   כך לפחות היא חושבת..ואז מחשבתה שוב חוזרת לשי
לגוש הנחמדות שמחזר אחריה  מה היא תאמר לו מחר כשהוא שוב יציע
שהם ייצאו בטח עכשיו עם אורי  ו..איך קוראים לה ? היא לא ממש
זוכרת אולי מתעלמת בכוונה מהשם הזה אה נעמה , כן כן כך קוראים
לה. והיא שוב תדחה את חיזוריו בנימוס או לשם שינוי תסכים רק
כדי לספק את הרצון הפתאומי שלה לצאת לאיפה שהוא ולא להישאר
בבית כמו זומבי, שאורי מוציא מדיי פעם לטיול. ואז נפלה לה
ההחלטה שכן לצאת מחר עם שי בלי או עם הזוג השני או לא היא כבר
תראה לעצמה איך נהנים באמת תשתדל לפחות ביום הולדת שלה להנות
כמו היא רוצה באמת. אבל מה היא באמת רוצה? איך היא באמת רוצה
להנות  ולא רק ביום הולדת אלא בכלל?  היא לא יודעת וזה לא שהיא
לא ניסתה כמה דברים בחייה . לא משהו יוצא דופן למען האמת פה
אלכוהול שם סמים ותוסיף עוד קורטוב של ניסיונות התאבדות
וחתיכות בבשרה . כל אלו לא הביאו אותה אל האושר הגדול הנירוונה
בלשון מאמינים בדת כל שהיא. אבל היא מקווה וכבר לקוות זה טוב,
נכון? כן היא אומרת לעצמה לקוות זה טוב
אבל הרבה יותר טוב זה להגשים אתה התקוות והמאווים . וכמו ב דלת
שמסתובבת על צירה היא שוב חושבת על אורי כמו חוזרת למקום המוכר
, המנוכר מצד אחד והמרגיע המנחם משני. הוא הרי עבר איתה גיהנום
טוב לא בדיוק גהנום אבל לחבוש את פצעיה  כל פעם שהיא מחליטה
זהו אני הולכת מפה לתמיד וכשהיא מתבוססת בדם שלה באמבטיה המלאה
הוא זה שבא למשמע צילצול הטלפון  . חובש את מה שצריך חבישה,
אולי בגלל זה הוא לא רוצה אותה מתוסבכת מדיי היא חושבת לעצמה .
מי ירצה אותך בכלל אחרי שהוא יכיר את נשמתך , גם הגוש נחמדות
לא יאהב אותך אחרי  שהוא יכיר אותך באמת. היא נהנית מההלקאה
העצמית שלה  ובא לה לצרוח , כמו כל פעם אחרי שהיא יורדת  על
עצמה . בא לה להיות  שקופה ,כדי שמלחתחילה יראו את כל המטען
הרגשי שיש לה ואז בכלל לא ינסו להתקרב .המטען הרגשי שלה שהיא
סוחבת על גבה כבר המון זמן אולי יותר מדיי. לפעמים היא תוהה
איך זה להית בלי אותו מטען איזו מין אישה היא תהיי אז . עם
אובססיות נורמליות ולא כמו שלה מקנאה בדשא של השכן שנראה בריא
יותר לעומת הטירוף המתמשך שלה.  היא לא  שמה לב לקור שהופך את
גופה ברווזי מקבץ אותו ועושה אותו  מחוספס למגע,אולי לא אכפת
לה יותר להיות ככה להמשיך בדרך הזו אשר
בה היא הולכת כבר מספיק שנים . ובכל זאת קמה מן הכסא והלכה אל
הנר הגדול כמו מנסה לשאוב חום ממנו ,לחמם את גופה הלאה ,מחבקת
את עצמה כמו שלעולם לא יחבוקה  מעבירה יד מלטפת את בטנה כמו
מנסה לשאוב נחמה מהחצי שקיים בתוכה שמחכה לחצי האחר שירוץ
שישלים שיתאחדו.עקבות של שחר מתחילים להופיע ממולה , היא
מסתכלת לאחור מחכה למגע של מישהו שמחבק אותה ומסתכל איתה קדימה
אל החלון הגדול אבל חוץ ממנה דממה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם את לא רוצה
להזדיין, אז את
יכולה למצוץ
לי!




(המוצון עדיין
לא מבין למה הוא
חטף סטירה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/12/01 2:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיר יחזקאל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה