"אני רק מקווה שהוא עדיין בבית" אמר אמיר ודפק בעצבנות על דלת
העץ הכבדה של הקוטג' בהרצליה פיתוח. "וגם אם לא, לפחות תראה את
אחותו, היא די פצצה, דרך אגב, ומתאימה לגיל שלך."
"בת כמה היא?" שאל אלון, כשהוא מחטט אחרי משהו בכיסו "עוד מעט
שש-עשרה" השיב אמיר בגיחוך בדיוק שנפתחה הדלת.
הטיפוס שעמד בדלת לבוש בקימונו משי בצבע ורוד הביט באמיר
בתוכחה. "אתה מאחר בחצי שעה." אמיר חייך ופסע אל תוך הסלון
המפואר, כשאלון נסרח אחריו. "תפסיקי לבכות, היו פקקים." אמר
אמיר. ופנה אל אלון כממתיק סוד "תמיד כזה קפדן בעניין של
זמנים, זמנים, זמנים, תסביר לו שחצי שעה יותר חצי שעה פחות"
וכאן הגביר את קולו למחווה תיאטרלית.
"מה זה לעומת חמש עשרה שנה?" הטיפוס בקימונו ניקה את משקפיו
והביט על אלון "אז זה הפציינט?" שאל . " כן, כן, זה הפציינט "
אמר אלון בקוצר רוח , כשהוא שולף פחית בירה מהמקרר" מה חשבת,
שהבאתי את אחי הקטן? תכירו "הצביע אמיר על הטיפוס  "בוב מרנץ,
אלוף ההאקרים הבין לאומי הידוע יותר בכינויו "הבובסטר" והבנאדם
היחידי עד היום שהצליח להיכנס למחשבי ההגנה האווירית האמריקאית
ולשתול שם טרוג'ן של ביוויס ובאט האד, אני אומר לך, כשתפרוץ
מלחמת עולם שלישית צפויה להם הפתעה, מה?" אמיר ציחקק והציג את
אלון  "אלון גרין, האדם המתכווץ המופלא בכבודו ובעצמו "הוא פנה
לבוב "החיים בתור בי מובי הא ?" בוב לא השיב לאמיר המלהג בלי
סוף, ניגש לאלון ולחץ את ידו. "מה קורה אחי?" שאל בוב "רוצה
לספר לי קצת איך זה קרה עד שאני מכין את התותחים למטה?" השלושה
ירדו למרתף במדרגות לוליניות שהוארו בסמלים זרחניים של
"קווייק" כשאמיר ממשיך לקשקש מאחוריהם. המדרגות נפתחו לתוך חלל
גדול שנראה לאלון כמו מערת אלאדין. לפחות חמישה מסכי עשרים
ואחד אינץ' היבהבו בפינות החדר שהיה צבוע בשחור ומואר בעששיות
נפט משום מה, דבר שהיווה ניגוד משווע לערימות ההי טק שהיו
מפוזרות סביב סביב. החדר היה שרוי באנדרלמוסיה מדהימה, לוחות
וכרטיסים אלקטרוניים, מארזים של מחשבים, מוניטורים ישנים, חלקם
עדיין פועלים, עשרות כבלי חשמל, עטיפות של חטיפים, פחיות משקה
ריקות ומלאות, קופסאות פיצה ישנות יותר ופחות, מאפרות גדושות,
דיסקטים ודיסקים היו מפוזרים בכל החדר. אלון פסע ביניהם
בזהירות, משתדל לא לדרוך על שום דבר בטעות, כעבור זמן מה הוא
גילה שהוא מתאמץ לשווא, בוב דרך על כל הדברים הללו בלי לשים לב
בכלל, כדבר מובן מאליו. אלון החל לחשוב שזה אולי הרעיון של בוב
לשטיח. הם ניגשו לשולחן עמוס בחפצים שונים ומשונים. בוב הסיט
את הקימונו הסגול מעל בירכיו, אלון שם לב שהוא לא לבש כלום
מתחתיו, והתיישב על כורסת מנהלים מרופטת למראה, מול מסך עשרים
ואחד אינץ'. הוא אסף את שיערו המדובלל לקוקו, ניקה את משקפיו
והצית ג'וינט. "אז אתה רוצה לספר לי מה בדיוק קרה ?" שאל בוב.
"אה" אמר אלון "כמו שסיפר לך אמיר" הוא היטה את ראשו לאמיר
שפינה לעצמו מקום על מה שהתגלה כספה והתעמק בירחון פורנו "אני
מתעורר היום בבוקר, ואני רואה שכאילו הפסדתי איזה חמש עשרה שנה
מהגיל שלי" בוב הקיש הקשות זריזות על המקשים, המסך נמלא בעמודי
טקסט לבן בלתי מובן על רקע כחול בוהק. "מה זאת אומרת 'כאילו' "
שאל בוב, מרוכז במסך מולו. "אני לא יודע. אני מרגיש גם צעיר
יותר, מבחינה פיזית אני מתכוון. יותר קל, אבל מנטאלית,אני
עדיין בן שלושים. נדמה לי " אמר אלון. "אההמ" המהם בוב, עדיין
מרוכז במסך. עליו הופיע לפתע סמל מדינת ישראל עם הכיתוב :
"מדינת ישראל- משרד הפנים" .