[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלה בר
/
אלות אהבה נצחיות

תלת-שיח שבו לוקחות חלק:
פנלופי - אשת אודיסאוס מלך איטאקה
איזולדה - נסיכת אירלנד, אשת מארק מלך קורנוול, ואהובתו
הגורלית של טריסטן
איירין - אשת סומס וג'וליון פורסייט ואהובתו של בוסיני




א
"אני מוכרחה?" שאלה המלכה פנלופי. היא היתה אישה גבוהה,
וקווצותיה הזהובות-אדומות עוצבו בסידור מסובך מסביב לראשה. לא
היתה יפה, אבל פניה חטובים ובעלי עצמה; עיניה החומות הביעו
להט וגופה מלא חמוקים. כשהאהבה, השקיעה את עצמה ברגשותיה בלי
להרפות.
"את אוהבת את אודיסאוס יותר מדי," אמרה הנסיכה איזולדה כשהיא
מנענעת את ראשה. גבוהה היתה עוד יותר מפנלופי, ושערה גלש
למותניה כמו מפל מים זהוב; עיניה היות כחולות ופניה התגשמות
היופי השובר את הלב. אהבתה היתה מתוקה כזו של נערה צעירה.
"את לא אהבת כך את האיש שלך?"
"לא את מארק, אבל טריסטן העריץ אותי, ולא יכולתי למנוע את
עצמי ממנו."
"ואת, איירין?"
"אני אהבתי את כולם, אילו רק ידעו איך לקבל את זה."
"גם את סומס?"
"טוב..." באופיה ההססני ניסתה לא להכאיב, גם כשידעה שאין לה
ברירה. קומתה ממוצעת, וגופה רך ומצודד; עיניה באפור-כספי
הציצו עמוקות לנשמתו של אדם מתחת לסבך של שיער, שהיה עתה יותר
כסף מזהב. אהבתה היתה מסוכנת, כי היתה מעורבת בחום של רחמים
ששיגע את הגברים עד לאובדנם.
"אין לך מישהו אחר, פנלופי?" שאלה איזולדה.
"טוב... לא בדיוק. ואודיסאוס נעדר כבר זמן רב כל כך..."
"אבל אינך יכולה להשתייך אליו, את יודעת, אלא רק לעצמך
ולשליחותך," נזפה בה איירין.
"איזולדה לא השתייכה למארק?"
"לא," השיבה הנסיכה; "בכל פעם שהגיע זמנו של טריסטן נפגשנו,
אפילו עד כשהגיעה שעתו למות."
"ואת לא השתייכת לסומס, איירין?"
"זה היה פשע שעליו שילמתי, ובגללו בוסיני מת. בג'וליון בחרתי,
אבל מעולם לא השתייכתי אליו, זה היה רצון חופשי לפי כל
הכללים."
"את חושבת שאת אודיסאוס בחרתי בעצמי?" שאלה פנלופי, מלאה
פקפוקים.
"אם בחרת בו או לא - בוודאי לא ביקשת שייעדר זמן רב כל כך,"
ציינה איזולדה. "להישאר לבדך כשמישהו רוצה אותך, ואולי כשאת
רוצה מישהו אחר, זה בהחלט נגד הכללים."
"אני עשיתי את זה," לחשה איירין.
"כן, וגם על כך נענשת, עד שבחרת שוב," ענתה איזולדה חדות.
"לא, פנלופי, את לא יכולה לעשות את זה ולהישאר מה שאת."
"אבל מה אני, בחייך?"
"אלת אהבה, כמובן. את לא יכולה להתנגד לגורלך מלידה ומבחירה."
"אני כבר לא יודעת מה בחרתי," נאנחה פנלופי.
"לא קשה כל כך לבחור," אמרה איירין, "את רק צריכה להחליט."
"חשבתי, בעצם..." התחילה המלכה, ועצרה.
"מה?" קולה החמור של הנסיכה חתך את האוויר, בעוד שאיירין היתה
דוחקת בה בקול רך יותר.
"הרמס..."
"הרמס? האל המפוקפק הזה? מה אתו?"
"הוא ביקר אצלי פעם או פעמיים, ושוחחנו ככה. הוא הזמין אותי
לפולחנים המיוחדים שלו - אורגיות אמיתיות, אני צריכה לציין,
עם קרבנות אפילו..."
"יש לו חוצפה!" השמיעה איזולדה, אבל איירין הוסיפה, "מה בעצם
הוא רוצה ממך?"
"שאלד את בנו - אתן מאמינות?"
"מה! זה רעיון לא רע..." הגתה איזולדה. "מה את חושבת, איירין?
גם את ילדת את בנך בדרך מסתורית כלשהי, לא?"
"לפחות, לא הייתי קשורה לאף אחד באותו הזמן," השיבה זו וקמה
ללכת. "תודיעי לנו מה ייצא מכל זה, פנלופי, זה נשמע בהחלט
מעניין."





לאחר שנפרדו והלכו לדרכן, הרהרה איזולדה באורגיות שבהן היא
וטריסטן לקחו חלק לפעמים כששהו ביער. היער היווה אותה ממלכה
קלטית שבה שם נהגו אוהבים למצוא מפלט; ולעתים, אפילו מארק
בדמות הסוס המיתולוגית שלו, ואז הם השתקעו בשיגעון מלא תשוקה
ודם. כי אהובה, טריסטן העצוב, היה הקרבן הנצחי שתמיד היה מוכן
להיכנע לגורלו... הנסיכה נאנחה עמוקות, כמהה לאותם ימים
רחוקים שנעלמו לנצח.
ב
"נו," פתחה איזולדה, "זו תוצאת הבחירה שלך, פנלופי? תראי
אותו, איירין, הוא שונה מאוד מג'ון שלך!"
השתיים הסתכלו בעניין בפאן הקטן, והיא התקשתה שלא להעיר על
הפרסות ברגליו ועל ראשית הפלומה הצומחת עליהן.
"אין הרבה בנים מלאי אור שמש כמו ג'ון," ענתה איירין לאחר
שהשכיבו אותו שוב בעריסתו ואומנתו לקחה אותו מהחדר; אולי רק
הורוס, בנה של איזיס, אבל הוא אל שמש פעיל, אז אין מה להתפלא
על כך. אבל ילד שנולד מאורגיה נראה אולי אחרת..."
"היתה שם גם אלימות?" שאלה איזולדה, נזכרת שוב. ברור שמטרת
האורגיה היא לתת לאוהבים הזדמנות להשתחרר מהכללים והמגבלות של
הציביליזציה, אבל... "ספרי לנו על הרמס, פנלופי," ביקשה.
"הוא טיפוס חמקני מאוד," השיבה המלכה. "כישב פה בשיחותיו הוא
הופיע כמו נער צעיר -   יותר מדי הזכיר לי את טלמאכוס, ולכן
היססתי כל כך. אבל בעת מעשה הופיע בדמות מבוגרת יותר, והיה
מרשים ומסעיר עד לטשטוש החושים. זו הסיבה שאני לא יכולה בעצם
לזכור את האורגיה עצמה, רק את ביצועו של הרמס, שהיה מדהים
יותר מכל מה שהתנסיתי בו. תמיד אהבתי את אודיסאוס באופן אישי,
אבל ביצועיו של הרמס זה משהו אחר לגמרי."
"אז את לא מצטערת על כל העניין," העירה איירין.
"גם החתנים האלה שלך השתתפו באורגיה?" שאלה איזולדה בסקרנות.
"אני זוכרת פעם או פעמיים שטריסטן ומארק היו אתי יחד, אבל
מעולם לא התנסיתי בהזדווגות המונית."
"אבל אני לא זוכרת, כמו שאמרתי, ועכשיו זה כבר לא מעניין
אותי," אמרה פנלופי.
"לך לא היו ילדים, נכון, איזולדה?" שאלה איירין. הנסיכה הניעה
בקווצות הזהב, והשתיים האחרות ישבו שיש בה מעט חרטה. "אף אחד
ממחברי הסאגה של טריסטן לא הזכיר ילדים, אז איך אני יכולה
לדעת?" נאנחה.
"זה ממש לא רגיל שלאלת אהבה אין בן, את לא חושבת? אפילו
לאפרודיטי היה ארוס שלה!" העירה פנלופי.
"על תשאלי אותי על היסטוריה! אבל מבחינה מסויימת טריסטן היה
הילד שלי - ואל תשכחו שגם אמי, מלכת אירלנד, היתה איזולדה...
הסיפור יותר מדי מסובך ואני לא מסוגלת להיכנס לכל הפרטים. אני
מעולם לא שכחתי את מותו של טריסטן, והרגשתי אז שאיבדתי ילד
ולא רק מאהב." היא התנשמה עמוקות, והשתיים האחרות הביטו בה
בעיניים פקוחות לרווחה.
"תרגעי, מותק," אמרה איירין רכות, וליטפה את מפל המים הזהוב
שהיה שערה של איזולדה. "אני לא רוצה לעולם להתאבל על מותו של
בני," הוסיפה, "אפילו אם גם זה חלק מהמיתוס של אלה האהבה."
"תירגעו שתיכן," אמרה פנלופי. "בואו, נעשה לנו משתה לכבוד
הילד החדש. אתן האורחות שלי בארמון ואין טעם להשתקע בזיכרונות
כואבים. אולי אפילו נעשה לנו אורגיה קטנה, נזמין כמה בחורים
צעירים להשתעשע אתם ולמלא את תפקידנו כאלות אהבה, ולשכוח לפי
שעה שאנחנו גם אנושיות. מה אתן אומרות, איירין, איזולדה? לא
זכינו בכך בצדק?"





תוך כדי כך הגתה איירין בהבדל שבין כל אלה לבין אהבותיה שלה.
אלה היו רכות תמיד, אבל הרכות היתה תכונתה המיוחדת של איירין,
אפילו כשלא אהבה. היא שנאה את סומס על מה שעשה לה, כשניסה
להשתלט עליה בכוח, אבל היא גם ריחמה עליו ולא היתה מזיקה לו
בכוונה. הנזק היה תוצאה של תשוקתה לבוסיני, אבל אפילו התשוקה
הזאת היתה רכה, והרכות היתה מה שנותר לה לאחר שמת.
היא נזכרה באהבתה לשלושת הג'וליונים שהיו מעורבים בחייה. הזקן
ראה את ערכה, עשה כל מה שיכול להגן עליה מהעולם האכזר. הצעיר
אהב והעריץ אותה אפילו לפני שהכיר אותה. וג'ון הקטן אהב
בעיוורון וציות את אמו בדמותה של אלה האהבה. כן, כל השלושה
היו יקיריה, והיא שמחה בזיכרונותיה, אפילו כשחסרו לה לעתים
בחייה הנצחיים.
ג
"שמעתי שהוא חזר," אמרה איזולדה לפנלופי. "איך העניינים
ביניכם?"
"חזרת האהוב היא מתנה נדירה," הוסיפה איירין. "זה לא מקשה
עלייך -   לזכור את מה שהיה קודם ולהשוות את זה למה שיש
עכשיו?"
"אני לא יודעת," השיבה פנלופי בהיסוס. היתה זו התנסות אדירה,
והיא היתה בבלבול נואש כזכרה את ההתחפושת של אהובה, ואת הקרב
נגד החתנים, כדי לזכות שוב לא רק בממלכה אלא גם באלת האהבה
שלו. "הוא השתנה מאוד, כפי שתוכלו לשער; אבל יחד עם זה הוא
בכל זאת אותו האיש, התמצית שפעם הסתתרה מאחורי מסווה מצודד של
עצמת נעורים. עכשיו הוא נראה מה שתמיד היה, ובפעם הראשונה אני
יכולה לראות אותו כפי שהוא, בלי זוהר העלומים... זה גם מעורר
רחמים אבל גם מקל על האהבה עצמה."
"אני זוכרת שראיתי את טריסטן על ערש מותו," הזתה איזולדה.
"היא היה בשר ועצמות, אבל מעבר למראה המזוויע הייתי מסוגלת
לחוש את דמותו של הצעיר האהוב, האוהב, שעכשיו הסתכל אליי
בעיניים גוססות. זה היה נורא אבל גם מרגש, ולעולם לא אשכח את
הרגע הזה." היא התעוותה מכאב. "אני מאחלת לך שאת ואודיסאוס
תהיו יחד עוד זמן רב לפני שאחד מכם ימות."
"האהוב הראשון שלי, פילופ בוסיני, מת צעיר כפי שיאה לקרבן של
אהבה," אמרה איירין. "מעולם לא ראיתי אותו מת, אף על פי שהוא
מת בשבילי, או לפחות בגללי. אבל ג'וליון - הוא אהב אותי כל כך
והוא מת למעני, כדי שלא להתנגד לרצוני. אני יכולה להגיד
שהייתי ברוכה, ואני מאחלת לך, להעריך את אושרך כפי שראוי לו.
הלוואי שתזכי לשנים רבות ולאוהבים רבים; ואולי גם לילדים
נוספים, אפילו אם גורלם הוא להיות קרבנה של אלת האהבה."
"אני מודה לשתיכן, איירין, איזולדה," אמרה המלכה בעצב חסר
פשר. "תודה על שתמכתן בי בתקופה של קשיים, כי אני לא יודעת מה
הייתי עושה בלי חברתכן עם כל החתנים האלה ובמיוחד עם הרמס.
בזמנים כאלה אין כמו חברתה של אישה כדי לתמוך בה, עם כל האהבה
שיש לנו לגברים. תבורכו שתיכן."





אודיסאוס חזר לחדרו הישן בארמון כדי להתאושש מכל המאמצים שהיה
עליו לעשות כדי להחזיר לעצמו את אהבתו האבודה. הספיק לראות
אותה רק בחטף, אבל גם לאחר עשרים שנות נדודים, ופגישות האהבה
הרבות שנתקל בהן בנדודיו,   ידע שהיא האחת והיחידה שתמיד כמה
אליה מרחוק. לא נאוסיקאה הצעירה, רעננה ונחמדה כפי שהיתה,
שהעריצה אותו כמעט כאל; לא קירקי המכשפה שיכלה לבלות את ימיה
במשחקי אהבה ומין עם מי שהתאים לכך ביותר לפי הערכתה; ואפילו
לא קאליפסו, שכבשה אותו בקסמיה האפלים, טוותה רשת מלכודת
מסביב למוחו עד שלא ידע אם הוא בא או הולך - לאף אחת מאלו לא
היה אותו ערך שהיה לפנלופי לגביו.
לא רק מראיה העוצר נשימה ומגעה שהלהיב את הדם, אלא כל כולה,
שהיתה כל הנשים יחד ובסופו של דבר היא עצמה -   אלת האהבה
המיוחדת שלו, שלמענה היה מוכן להילחם ובשבילה היה מוכן לחיות
או למות, כפי שלא היה מוכן לעשות למען שום מטרה אחרת בעולם.
את זה ידע לפחות עכשיו, אף כי לעתים נדמה היה לו שהיו לו
מטרות אחרות בחייו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה יום ממוצע
לחלוטין:
יותר גרוע
מאתמול,
ויותר טוב
ממחר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/07 8:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלה בר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה