[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפני שאני מתחיל אני רוצה להגיד שכולנו גרים בעיירה קטנה
אחת, בה כולם מכירים את כולם.
העיירה ממוקמת בארץ לא גדולה שאף אחד לא מכיר, ולכן אין צורך
להזכיר את שמה, וגם בה כולם מכירים את כולם.
תארו לכם שאתם הולכים ברחוב, ואתם מכירים את זה ומכירים את
ההיא, משוחחים עם ההוא שגר בקצה
השני של המדינה כאילו הוא אחיכם ואפילו יודעים איך קוראים
לשבעת החתולים של סבתו.
אך אין מה לעשות, וכך אנו חיים בשלווה-בלי-אושר בארצנו הקטנה
והמשונה.
בשל כך, כשזר מגיע לאזור, בוודאי בשביל עסקים, מפני שאין הרבה
תיירים שירצו לנפוש במדינה של 100 דונמים מרובעים, הדבר מקבל
משמעות מיוחדת.
במיוחד אם אלו נשים, הרי אי אפשר לקיים סטוץ במקום בו אתה
עלול להיפגש במרכול (יש לנו רק אחד) עם ה"סטוציונרית" מהקצה
השני של המדינה.
אז כפי שהתחלתי לספר, ותסלחו לי על ריכוזי המעורער, כשזר,
ובעיקר זרה, מגיעים אלינו, ההתרגשות גדולה,   ולכן, כשהגיעה
הצעירה שצבעה חום בהיר, ישבנה מפזז וירכיה מתנדנדות בעצלתיים,
משהו בי התעורר ועם קצב הליכתה שלא שמעתי עוד כמוהו, עלה הדבר
בהדרגה.
כשמבטינו החומים נפגשו וחיוך שובה עלה על פניה- אני שמחתי
שאני לובש מכנסי ג'ינס.

לאחר המבט הכל נעשה מהיר יותר -
המעבר שלה לצד המדרכה שלי, חיכוכי הידיים והישבנים המקריים,
הדיבורים...
אני לוחש לה בספרדית מלוטשת את שמי, נושך שפה ומחכה...
היא מעבירה את ידה במורד גבי וידי השרירית והחומה, שרועדת
בצמרמורת לנוכח מגעה הרך.
היא מחזירה לי תשובה במין שפה משונה, אך אני יכול להבין שזה
משהו קרוב לספרדית שלי,קצת עילג. אולי פורטוגזית. היא אומרת:
שמי אינו משנה. איה מעונך?
אני מתאפק שלא לשלוח את ידה המבקשת מגע למפשעתי, מצמיד אותה
אלי ולוקח אותה לדירה.
כשהדלת האדומה נסגרת היא דוחפת אותי לשיש במטבח והלשונות
מתחילות לשחק.
אני פותח את כפתורי שמלתה האביבית והיא קורעת מעלי את גופית
העבודה הלבנה.
אני מרימה ומעיף את הסדין מהמיטה כשאנחנו נשכבים עליה,
ומהר היא פותחת את סוגר המכנס שלי, ממש בזמן שאני מוריד את
תחתוניה.
היא לא מתביישת. כשגופותינו נפגשים והבגד האחרון הוסר,היא
מכניסה את איברי אליה ואנחנו מתחילים לזוז בקצב משגע, שרק
הולך ומתגבר. הלבבות משתוללים ואני תופס בשדיה הרוקדים
בחופשיות,
היא נושכת עמוק בצווארי. אנחנו מתגלגלים על המיטה ואני דופק
אותה מכל צד ומכל כיוון.
אני משתעשע במחשבה שהשכנים בוודאי משתגעים מצעקותיה, אבל לא
אכפת לי, כל מה שחשוב זה רק לספק את התשוקה המשגעת את ראשי
ובעיקר את איברי.
היא חוזרת אל הצוואר ומוצצת אותו עמוק עמוק, מלקקת את גופי
בתאווה עד שהיא מגיעה לאיברי.
מתקרבת, ונושכת עמוק וחזק.
אני צורח! שום דבר לא חשוב, רק הכאב המהמם שנוגס בי עוד ועוד.
עיני רואות מטושטש, אזני בקושי שומעות את טריקת הדלת. הכל כל
כך שחור.
אחרי זה אי אפשר היה למצוא אותה. חיפשתי וחיפשתי, אך היא
נעלמה כלא היתה ועל אף הסבל המעלף שהיא גרמה לי תשוקתי נותרה
עומדת, כמו איברי היתום מבית חם ולח כמו זה שהוא מצא זה לא
מכבר. מבטי נישא אל על, מקווה אולי למצוא אותה יום אחד ולעזוב
סוף סוף את אשתי,
שאינה מספקת את אש להבותי הבוערות לתמיד.
מה זה שאני רואה שם? ישבן לבנבן מחייך אלי בממזריות או שזהו
רק דמיוני?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת: עד כה לא
נרשם באופן רשמי
אף אדם שקרא את
כל הדף האחורי
ברציפות..


(מתוך המחקר
המקיף והמלא על
הסלוגנים)


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/1/07 13:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כליל החורש

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה