לרוני יש שכנה אחת, שמבשלת כל הזמן. פעם זה עוף ביין. פעם אחרת
זה צלי ברוטב שום. לפעמים זה סתם פירה. רוני מעולם לא ביקר
אצלה בדירה. לא כל שכן במטבח. אבל הוא יודע בדיוק מה היא אוכלת
כל יום. זה הריח. הריח ששיגע אותו.
לפני ארבעה שבועות פוטר רוני מעבודתו. הוא עבד כסוקר טלפוני
בחברת כוח אדם. יום אחד הוא גילה שהוא לא מופיע על סידור
העבודה לשבוע הבא. הוא ניגש לעודד אחראי המשמרת, בחור רזה
ועצבני ששיחק כל הזמן בעגיל שהיה נעוץ בגבתו, ואמר "נפלה טעות"
עודד הביט בניירות ואמר בקוצר רוח "לא טעות. אתה לא עובד פה
יותר. מצטער. לא אמרו לך?" וככה מצא רוני את עצמו בחוץ. ככה
סתם. בלי התראה. בלי הכנה.
הוא ישב במרפסת בוקר אחד ושתה נס קפה פושר כשהריח את הריח.
ספגטי בולונז. והפעם עם בשר כבש.
הוא שאף שאיפה ארוכה מהאוויר ופתאום החל לבכות בלי שיכל לעצור.
הוא הופתע בתחילה, כי לא היתה לו על זה שליטה. כאילו מישהו אחר
נמצא בתוכו ופתח איזה ברז חלוד. זה התחיל פתאום, בלי התראה.
בלי הכנה. כמו פיטורים. לאט לאט הוא התחיל  להבין.
זה הריח. הדק הזיכרונות. לחיצה אחת, וזה חי כמו כדור.
פתאום הוא הבין שהוא לא אכל ארוחה חמה כבר חודשיים. פתאום הוא
הבין שהוא לא נגע בגוף עירום שלא היה שייך לו כבר חצי שנה. כמו
סרט ישן וסרוט הוא נזכר בריח שהעיר אותו באותו בוקר רחוק, והוא
נזכר איך הביט החוצה, אל עולם רחוץ מגשם שירד בלילה, וחשב
שמעולם לא ראה עצים ירוקים יותר. האוויר היה מתוק כל כך שאפשר
היה לחתוך אותו בסכין ולמרוח על לחם. ואיך היא עמדה ליד
הכיריים וזימזמה איזה שיר מגלגל"ץ. ואיך הוא נעמד בפינת המטבח
והביט עליה בשקט, כשהיא עם גבה אליו, לבושה בחולצת טריקו גדולה
ודהויה עם הסמל של פלחה"ן גולני, ועם הבוקסר שורטס המפוספסים
שלו. הוא נעמד שם נשען על המשקוף המתקלף ומילה אחת עברה שוב
ושוב במוחו - תודה. תודה. תודה. תודה. תודה. תודה...
היא העבירה קווצת שיער בהיר אל מאחורי האוזן, במין תנועה לא
מורגשת, והסתובבה לאחור. הוא נזכר שהיא אפילו לא הופתעה לראות
אותו עומד שם מולה, וחיוך ענק כמו השמש התפשט על פניה.
הוא לקח ממנה את המחבת והניח אותו על השיש ונצמד אליה והרגיש
שהוא רוצה לשים את הרגע הזה בעינבר שקוף, לנצח. איפה שהוא
בתוכו הוא ידע שלכל בנאדם יש רגע אחד כזה בחיים. רגע שבו הכל
כל כך נכון וכל כך שלם. רגע שלא יחזור. הוא נזכר שאותה תנועת
יד, אותה העברת קווצת שיער אל מאחורי האוזן, היתה התנועה
האחרונה שהיא עשתה, רגע לפני שהיא נעלמה במונית של הקסטל במורד
רחוב גוש חלב, ולא כדי לחזור. והריח ההוא, של דיזל שרוף, היה
כל מה שנשאר ממנה.
או ריח הנרקיסים של הבושם שבו השתמשה, שגרם לו לרדת אל השכנה
מלמטה ולהתחנן בפניה שתוריד את אדנית הפרחים שלה כל חורף, כי
ריח הנרקיסים שפרחו שם היה ממלא אותו בגעגועים שלא יכל להכיל.
השמש עברה אל מאחורי הברוש שבחצר, ורוח קלילה העיפה את מסכי
הריח שעטפו אותו כמו כתר של קוצים. הוא התעורר כמו מחלום. הקפה
היה קר לחלוטין וקרום לבנבן צף עליו. הוא דישדש למטבח. בארון,
מאחורי האורז והשקית הפתוחה של הסוכר והתבלינים הוא ראה קופסה
ישנה של מנה חמה. "ספגטי בולונז בטעם ביתי" היה כתוב עליה.
הוא הדליק את הקומקום החשמלי. למים היה טעם מתכתי. הוא המתין.
"חכה שלוש דקות", היה כתוב על המכסה. עורב שחור נחת על הברוש.

מלמטה, שמע את השכנה שוטפת כלים.