המורה ליבוביץ' קרא לרינה אל הלוח.
הילדים בכיתה צחקו והמורה ליבוביץ' ביקש שקט.
הוא השכיב את רינה על השולחן, הוריד לה את מכנסי הספורט הקצרים
ואת התחתונים והחדיר לה את הזין הגדול שלו לתוך החור של התחת.

כל הכיתה ראתה איך הוא מזיין את רינה בתחת הגדול והלבן שלה.
רינה צרחה.
יורם הצביע ואמר שהוא חושב שאולי כואב לרינה, אבל הוא לא יכול
להיות בטוח, בעצם.
המורה ליבוביץ' המשיך לעשות לה את זה בכוח ואמר לנו לחזור
אחריו:
"תנו לי מם"
"מ-ם"
"תנו לי עין"
"ע-ין"
"תנו לי כף סופית"
"כף סופית"
"תנו לי מם תחילית עם קמץ"
"מם תחילית עם קמץ"
"תנו לי יוד"
"יו-ד"
"תנו לי דלת"
"ד-לת"
"תנו לי וו"
"ו-ו"
"תנו לי שין"
"ש-ין"
המורה ליבוביץ' צרח עלינו בזעם: "מה אתם צריכים".
ואנחנו ענינו:"Lebensraum!" .
הוא אמר לאוהד לקרוא למנהלת, המורה ליבוביץ' רוצה לדבר איתך,
מה קרה, שוב הכיתה המופרעת שלכם עושה לו בעיות, לא, לא, דווקא
אנחנו די שקטים היום, שקטים הא, תיכף נבדוק את זה.
המנהלת נכנסה ואוהד אחריה והמורה ליבוביץ' בעט לה בראש בבעיטת
קראטה מרשימה וכולנו התרשמנו והוא הפיל אותה על ארבע ואמר לה
לנבוח כמו כלב.
היא נראתה קצת המומה, או שזו היתה הדרך שלה להביע את מורת
רוחה, החינוכית משהו.
הוא פקד על אוהד לזיין את המנהלת בתחת.
התרשמנו שהיא נהנתה, לפחות בהתחלה, או לפחות לפי הפרצוף של
אוהד, שעשה פרצופים כאלה, מין פרצופים כאלה, נו, שקשה להגיד.
אוהד התחיל לצרוח תוך כדי: אני אוהב אותך, אני אוהב אותך,
המנהלת, את עשית אותי מאושר, את הראית לי את הדרך, את, את ולא
אחרת, את עמוד האש, את, את עמוד התווך, את, מלח הארץ, את...
המורה ליבוביץ' תלש דף מהספר הזה, של המשורר הזה שלמדנו עליו,
what's his name, יהודה עמיחי, אני חושב, את הדף עם השיר הזה,
אלוהים מרחם על ילדי הגן הזה, ואמר למנהלת לדקלם אותו, על זה
שהוא מרחם על ילדי הגן, ועל זה שפחות מזה על ילדי בית הספר,
והמנהלת גנחה וצרחה וצרחה שעל הגדולים לא ירחם עוד, והיא קיבלה
כל כך חזק מאוהד מאחורה, וצרחה בדמעות שישאירם לבדם, לבדם,
לבדם לעזאזל, לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע, על ארבע
קיבינימט, כן, והם מה? מה? מה?!!
המורה ליבוביץ' משך לה בשערות בזעם וסטר לה על הפרצוף בקצב
אחיד: הוא לא ויתר לה.
הדמעות יבשו בעיני המנהלת. שותתי דם, היא אמרה.

המורה ליבוביץ' הושיב את כולנו במעגל.
כולם פה, הוא שאל.
כן, ענינו.
שנל שאלה את המורה ליבוביץ' אם הוא לא פוחד והוא אמר לה שמאוד,
מאוד, מאוד הוא פוחד.
ממה, היא שאלה.
המורה ליבוביץ' שאל את שנל אם היא תסכים למצוץ לו ארוכות, מול
כל הכיתה.
ודאי, המורה, היא ענתה, אני הרי אוהבת אותך, כולנו אוהבים
אותך.
המורה ליבוביץ' ליטף את שערה. את כל כך יפה, הוא אמר לה.
הזין של המורה ליבוביץ' נעלם ונגלה מול עינינו בקצב בין שפתיה
של שנל היפה, עיניה עצומות, שלווה מוזרה, ערפילית, על פניה
הצעירים.
המורה ליבוביץ' החל לספר לנו בשקט על קובץ הסיפורים החדש שכתב,
שסיים לכתוב, שעומד, כנראה, לראות אור בקרוב באחת מהוצאות
הספרים הגדולות.
אתם לא פוחדים, הוא שאל.
פוחדים ממה, שאלה שנל.
היא ניגבה את פניה בכפות ידיה, אצבעותיה עירומות, דקות,
ארוכות.
"אולי תכתוב לנו משהו על הלוח, המורה ליבוביץ', משהו קצר,
משלך", אמרה בקול רך.
המורה ליבוביץ' שתק. הוא לא הביט אל אף אחד מאיתנו. הוא קם.
הוא הוציא מהתיק שלו אקדח, דרך אותו והניח על השולחן שלו. הוא
שתק.
הוא לקח גיר לבן והתחיל לכתוב. ולכתוב, ולכתוב, ולכתוב. דקות
ארוכות הוא כתב וכתב ואנחנו שתקנו וגם ראינו שהולך להיגמר לו
המקום על הלוח.
שנל עקבה בעיניים בוהות אחר היד הרזה של המורה ליבוביץ', אחר
הלוח המתרוקן מירוק ומתמלא לבן. תרנו בעיניה אחר משהו, כלשהו,
דבר.
ואז אני הלכתי לשירותים בחוץ, בסוף, בקצה המסדרון, להביא נייר
טואלט ולחזור, לנגב את הדם.