28/08/2006

הבערה הטובה הזאת תחבה לבסוף בין אודי הפחם.
הזיקים יכבו בין טיפות הגשם, וזיק זיק יגסוס אל עולמו.
הריק יחתוך כמסור עוועים ברוח, פרוסות חידלון למצבת.


הנפש תנשום את עצמה במעגלי שווא, כמו היתה  שירה זקנה בסחרחרת.
והיום יכה ויצליף על שרשרת מילים, יסתום מבואות בדלתות עיר
בשרשראות כבולות למחשך במחתרת.

כל השירים נופלים ליד התמרור האחרון מתמוססים בלובן דממה
מקום שם תהום נבנית יום יום מחדש ושומר הפתחים שם עומד עם מפתח
חלוד וישן.

ידיי נופלות מרצוני נאספות בחמדה אל אוזלת הימים,
וראשי מביט בשחור אל הסתיו, מחייך פי  על עצב ימיו.