זוכר כיצד סבי היה יוצא  מהמקלחת לאחר רחצת הבוקר, מסיט את
הוילאות הזעירים ששמשו כאוהל למכשיר ה"בן-גל", לוחץ על אחד
המנענעים דמויי השנהב, ממתין עד שתידלק הנורה הצהובה, ומשזהר
האור היה מסובב גלגל זעיר המניע מחוג ירקרק עד שייעצר על סימון
של תחנה המשדרת את חדשות הבוקר. לאחר מכן מושך כסא ומתיישב אל
השולחן. סבתי הייתה מביאה אליו קערית מתכת מלאת מים כדי מחצית.
מזה על אצבעותיו ומברך "ברוך אתה אדוני אלוהנו מלך העולם אשר
ציוונו על נטילת ידיים."

פעולת ההיטהרות הייתה נשגבת  בעיניי, עיני ילד הצורב כל תנועה
בזכרונו. עד היום אני מסוגל לחקות את תנועת הידיים המתחככות זו
בזו, כשהאגודלים משמשים ככרית ניגוב החודרת אל מגרעותיו.

היטהרות ראשונה הייתה לו כבר במקלחת, שם גירש את מחשבות הלילה
והכשיר עצמו ליום חדש.  עתה, משישב אל השולחן ומגבת בד על
ירכו, יכול היה לשאת את ברכת המוציא ושהכל נהיה בדברו, ולבצוע
מפת שחרית תוך האזנה לקולה החם של ראומה אלדר.

כה שלם היה עם עצמו, למרות זרותו שנמשכה בארץ כמעט מאה שנים.
עיניו הכחולות זהרו. הלובן בעיניים בהק. זר וזוהר. משל היה
מבקש ללמדני מהי קדושה ומהי מהות. זר וזוהר. ה"א אחת מפרידה
בין שתי המלים. אברם ואברהם, שרי ושרה, טר1) וטהר, יד
ויהד.

היהודי הזה, הסבא שלי, יכול היה לשבת עם ספר הזוהר במשך שעות
ארוכות ולבהות בפסקה אחת כאילו טבע בה, כמבקש לדעת קצוות
שורשיה של גפן זקנה, קרקעית אוקיאנוס, כוכב זוהר.

סבא היה ה"א מובהק. אותו קול העולה מבפנים ואין לו גוף ולא
דמות עיצור, פשוט בת-ה"א העולה ממעבה הסרעפת, כנשיבת רוח
פנימית המתעצבת במשך השנים לנהמה מענגת. כן. סבא היה נוהם. אחד
הנוהמים המבריקים שפגשתי בימי חלדי. שעה שהיינו מתאספים
לקידוש, ידענו שיש לשמור על דומיה בעת ברכת המוציא, ורק לאחר
שטבלנו הפת במלח ונגסנו נגיסה ראשונה, רק אז ניתן היה להוציא
הגה מן הפה. החריגים שבינינו זכו לשמוע אותו נוהם כמבקש לעטוף
את רעשי ההבל בקדושת הה"א.

מה יש בה בה"א הזו המסמלת קדושה? מקורה בפנימיותו של האדם. לא
במסכות העיצוריות. זה ידביק לשונו לחיכו, זה ישרוק וזה יצפצף,
זה יחרוק וזה יכחכח, זה יילל וזה ימלל, יצקצק ויגלגל. כל-כך
הרבה מסיכות לה"א העולה מלמטה, מפנימיותו של האדם מהאמת.

לעומתה המ"ם, זאת החוסמת את הה"א הפנימית, היא עיצור-הסף בין
חוץ ופנים, קדושה וחולין, טהרה וטומאה.  

הטי"ת הופכת להיות ראשית לה"א וראשית למ"ם:
טה-ר  טמ-א

הטי"ת בשפות השמיות שייכת למשפחת האותיות הנחציות. אותיות
שלפחות שתי מערכות גרוניות/לועיות משתתפות בהפקתה. בטי"ת
משתתפת כל הלשון במגע עם החיך העליון ובנוסף דוחקת הלשון את
הענבל אחורנית. הטי"ת היא אות חסרת רכות ואינה נעימה לאזניים
שאינן רגילות לכך.

בהפקת שרשרת עיצורים יש היגיון. ניטול לדוגמה שתי אותיות
נחציות, הטי"ת והקו"ף. לא מצאנו עד היום שהטי"ת תקדם לקו"ף.
רבים עדיין כותבים "טקס" במקום "טכס". נזכור כי ההיגיון הוא
היגיון של תנועת המקור, של הה"א העולה מלמטה, ועליה לעבור
תחנות עיצוריות. למה להקשות עליה? למה לתקוף אותה בסביבות החיך
העליון ולאחר מכן להחזירה/להסיגה אל ירכתי הלוע? ההגיון של
התנועה אומר שהפוך זה אפשרי. מקו"ף לטי"ת. קטן, קט, קטר, קטל.

לאחר שהבחנו בהיגיון הפנימי של התנועה, נבין שכל אימת
שנסיג/נחזיר את העיצור מקידמת הבמה אל ירכתיה, הדבר יגרום לנו
להיעצר. המושג טהרה נועד בדיוק לעניין הזה. ל ה י ע צ ר.

אבר  ה   ם
ט   ה  ר  ה
י ה ו ד י

שם השם טמון במבוע הצלילים של כל אחד מאיתנו. נביעתה הטבעית של
הה"א מופרעת על-ידי מניירות קוליות. ניתן לסכם עד כאן בפראזה
פופולרית: "אמור לי ה"א ואומר לך מי אתה".

1) טר = מי שאינו על הקרקע ואינו בשמים (בעלי כנף - טר)