14/5/2006

את מסתכלת עלי, אני רואה אותך. מה את חושבת שאני? איזה פתי?
מה, אני לא מבין מה הכוונות שלך? תאמיני לי, אני ראיתי הרבה
בחורות כמוך בחיים שלי... יושבות מרחוק, ומסתכלות עלי. אם היית
בחורה לעניין, היית באה ומדברת איתי, אבל לא... את יושבת שם,
בכסא הקיצוני, ובוהה. פשוט בוהה! חוצפה!!! אני לא מאמין...
ביישנית... אין לך אומץ לבוא לדבר איתי. תכל'ס אני מבין אותך,
גם אני הייתי פעם כזה. אבל אם את כל כך ביישנית אז איך את
יושבת שם ובוהה בי, ועוד מחייכת! ואפילו לא חיוך ביישני...
חיוך כזה של "תרים אותי, קח אותי הביתה ותצמיד אותי לקיר!".
איך את יכולה?
במקומך אני כבר מזמן הייתי מוותר... את הרי לא מקבלת תגובה,
נכון? לא שאני לא רוצה להגיב, שלא תביני לא נכון... אבל אני גם
ביישן... ביישן אמיתי, לא כמוך. אני לא מסוגל לשבת ולבהות בך.
אפילו עכשיו, כשאני רואה אותך בוהה ומחייכת, העיניים הירוקות
שלך בוערות אלי. עדיין אני לא יכול לבהות בך חזרה. זה פשוט לא
מי שאני. וגם אם אני אנסה להחזיר לך חיוך, הוא יצא כל כך עקום
שההבעה על הפנים שלך בטח תתחלף מ"אתה לא תאמין על מה אני
חושבת" ל"אני לא מאמינה שחשבתי את זה", ואז תלכי לבהות לך
במישהו אחר... אולי זה לטובה, את יודעת מה? אולי באמת כדאי
שתמצאי לך מישהו כמוך, מישהו שתוכלי לבהות בו והוא יבהה בך
חזרה, ויחייך, חיוך של "את חושבת מה שאני חושב?". איתי זה לא
יהיה ככה, אני חייב להבהיר לך את זה מההתחלה. אני לא מהבוהים.
אני אחד שיציץ כל שנייה ויבדוק אם את עדיין מסתכלת, וכשאני
אראה שכן אז אחזיר את המבט לחלון, או לזה שיושב ממולי, או לכל
מקום אחר שהסתכלתי אליו קודם, ואחייך לעצמי חיוך מופתע של "מה
היא חושבת שאני? פתי?".
שלא תביני לא נכון, אני מאוד שמח שאת בוהה בי. כל כך הרבה זמן
אני נוסע ברכבת הזאת ומחכה למישהי שתבהה בי ככה. ואולי זה באמת
יכול להצליח, את תמשיכי לבהות ולחייך, לנעוץ בי את עינייך במבט
ממיס של "אתה הדבר הכי טוב שאי פעם בהיתי בו". ואני אמשיך
להציץ ולחייך בסתמיות. ואחרי שכבר תכירי את הפנים שלי בצורה
מושלמת, כשתדעי בדיוק איפה אני אוהב שאת מסתכלת, ואיפה ללחוץ
עם המבט כדי שיכאב לי בלב, אז כבר לא יהיה לך הרבה עניין
להמשיך להסתכל עלי. בטח לא במבט של "מעניין איך הדירה שלך
נראית מבפנים". אז תתני לי מבט של "חבל, יכולנו לבהות יחד
לנצח". ואני אתן לך את המבט של "אמרתי לך שזה יגמר לא טוב",
ולאט לאט את תתחילי לחפש מקומות אחרים לבהות בהם, אבל עדיין
תציצי לכיווני לראות אולי משהו השתנה בשנייה שלא הסתכלת.

ואז תחייכי. חיוך נבוך, קטן כזה. חיוך של "באסה איתך, בהתחלה
חשבתי שתאהב את המבטים שלי, אהבתי לתת לך אותם. מבטים אוהבים
של 'חיפשתי אותך כל הנסיעה'. מלווים בחיוך של 'ראיתי אותך
מציץ, ביישן חמוד שלי'. האמת, אני מבינה אותך, גם אני ביישנית.
אבל איתך זה שונה, איתך אני מרגישה שאני יכולה לבהות לנצח בלי
להיות מובכת, בלי לחשוב שאולי תברח מהחיוכים שלי. קיוויתי
שאולי תתרכך עם הזמן, שההצצות יתארכו, שאולי יופיע חיוך קטן
לעברי, חוץ מהמבט לעבר החלון עם החיוך של 'אני חושב שאני
מתאהב'. רציתי שתתן לי להרגיש מיוחדת, הבחורה שאתה בוהה בה,
זאת שאתה רוצה להנמס מהחיוכים שלה. אבל כנראה שפירשתי אותך לא
נכון.
והנה הבחור שיושב לידך מסתכל עלי. לא סתם מסתכל, הוא בוהה בי.
חוצפן. ועוד מחייך! חיוך כזה של 'הייתי מכין לך ארוחת בוקר'.
אני נותנת לו מבט של 'אתה לא רואה שאני עם מישהו?' וחוזרת
להביט בך, אבל המבט שלך כבר ברצפה, מבט של 'איבדתי את החיוך
הכי טוב שאי פעם היה לי', ואז אני יודעת בוודאות שזה נגמר. אתה
מרים את עיניך והן נפגשות בעיני, ואני מקבלת את המבט האחרון
שלנו,
מבט של 'בא לי לבכות' ".