עמדתי ברחבה בשתיקה. סידור בידי, נשים חסודות מסביבי,
והכותל... קיר האבן העתיק מביט בי בתמיהה - מה אני עושה כאן?!
הסתכלתי אליו חזרה. מבט מוכיח של כותל זה לא מה שיפחיד אותי.
נעצתי עיניי בעשבים שגדלו במרווחים בין האבנים הכבדות. נשאתי
עיניי לעשבים משתדלת להתעלם מהדפים והפתקים שממלאים כל חור
נסתר וגלוי ונושאים את כל התקוות, השאיפות והבקשות של מבקרי
הכותל. העשבים מסמלים אותי, אני חושבת לעצמי. גדלים במקום לא
להם, צצים מכל מני פירצות, מנסים לצאת, לברוח, לנשום את האוויר
הצח שבחוץ. ואילו הפתקים הישנים המקומטים, מנסים להידחס למקום
הקדוש, להתקרב לטוהר שמסמלות האבנים. הם יכנסו לשם בכל מקרה.
הרצון העז, הכיסופים לקירבה לכס הקדוש מובילים אותם בדרך
פנימה.
חשתי בידי את עטיפת העור של הסידור שהחזקתי. נזכרתי מה אני
אמורה לעשות עכשיו. אבל לא יכולתי. הסתכלתי סביבי, הבטתי בנשים
שעמדו בקרבתי. כמה אנחנו שוות אך בעצם שונות.
הגרביים הלבנות הארוכות שלרגליי התחילו לצרוב את עורי.
בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אוריד אותן מיד. אם אמא הייתה
יודעת... אני משערת שהייתי מקבלת כמה סטירות טובות. אבל העיקר
שהיא לא יודעת. היא לא יודעת כל כך הרבה. אם רק הייתי יודעת
איפה אני נמצאת כשאני אומרת לה שאני הולכת לברכה. איך אני
ושמואל בורחים יחד לאיזור של ירושלים שהיא בחיים לא הייתה בו.
אילו מילים שמואל אומר לי... מילים שהיא לעולם לא תשמע. מילים
מלאות אהבה וחמלה. מילים חמות. אבא בחיים  לא נהג כמו ששמואל
נוהג. שמואל אוהב אותי באמת. היא לא יודעת איך שמואל נוגע בי.
איך אני אוהבת שהידיים שלו עוטפות את כולי, מסרקות את שערי,
מלטפות את פניי.
שיעול קולני מלא ליחה של הזקנה מאחוריי החזיר אותי למציאות.
היא הייתה עם פאה מרוטה וסוודר צמרירי. הערב היה קריר. רוח
ליטפה את פניי.
העברתי את מבטי על הנערות שעמדו בפינה מרוחקת. כולן מתנענעות
לפי קצב תפילתן. מבט נחוש נעוץ בסידור. הן יודעות מה הן עושות.
לשמאלי אישה אחת בכתה. בכתה כ"כ חזק שהתחלתי לחשוש שהכותל
יתמוטט. מאחוריה עמדו עוד עשרות נשים. נשים שאמונתן חזקה כאבן
מוצקה. ורק אני עומדת כאן תלושה מן הקרקע. חסרת כוח, נאחזת
בשולי התקווה שעוד אחזור למוטב.
אני עומדת כאן מולן, אלי. משתדלת להיות הכי טהורה וזכה. לא
מסתירה דבר. אני עומדת פה ושואלת - מדוע? מדוע אינני כמוהן?
אני נטע זר באדמה שלא מצליחה לקלוט אותי. או שאני לא מצליחה
להקלט בה.
איך איבדתי את אמונתי בך, אלי? איך הספקות אוכלים כל פינה קטנה
בליבי? אני כבר לא יודעת כלום ואיבדתי עניין בתשובות. אם רק
הכל היה חזק ולא מעורער בראשי הייתי מאושרת. מדוע בחרת בי לשפן
הנסיונות שלך?! אני רוצה להאמין!
הדמעות חנקו את גרוני. נתתי להן לזרום, הן עשו זאת ואף בהצלחה
רבה. אף פעם לא פקפקתי בכוחן של דמעותיי. דמעות של כאב.
התחלתי ללכת לכיוון הכותל. עמדתי מולו. הושטתי יד ונגעתי באבן
המחוספסת. ניסיתי לשאוב ממנה כוח או אמונה או כל דבר אחר. אבל
נשארתי דוממת. שום אור לא האיר את מחשבותיי. אף לא נקודת אור
אחת.
הרגשתי את עטיפת העור שורפת את כפות ידיי. ניסיתי להבין למה
באתי לפה. פתחתי את פי ושאלתי - למה? אני שרק רציתי עזרה,
נשארתי בודדה למטה, על פני האדמה.