במבט לאחור : הזוי

שהם סמיט עושה לי חשק להתחיל להיות קצת יותר לא אני. להיות אדם
אחר. במציאות אחרת. בעולם משל עצמו, ה"הוא" שמסתתר בתוכי
מתעורר, לא מפני שהוא ישן די, רק מהסיבה ששהם סמיט נערה אותו
באכזריות לתוך דמיון מציאותי וכבשה אותו בקסמיה.

אני מבין את ה"הוא" שבי. ה"הוא" שבי אינו אדם יציב, אני מכיר
את ה"הוא" שבי היטב. ה"הוא" שבי הוא חלק ממני, הוא טמון בתוכי,
במקום סודי. כאשר נוגעים במקום הסודי ה"הוא" שבי מתעורר. ההוא
שבי שאפתן, הוא אוהב להיות ורוצה להדמות לאדם אחר כל יום
מ-ח-ד-ש. מצידי זה בסדר (כל עוד הוא לא פוגע בי).

מה שהם סמיט קשורה לכל זה? היא אוהבת להעיר אותו. ה"אני" שבי
בוחר ספר וקונה אותו. יש הרבה ספרים שהוא אוהב (גיוון זה
חשוב). במקרה הפעם זה היה ספר של שהם סמיט. היא גרמה ל"הוא"
שבי להתעורר באכזריות, ללא הודעה מוקדמת. אחזה בכתפיו והחלה
לנערם קדימה ואחור עם קונוטציות צדדיות. ללא הודעה מוקדמת מצא
את עצמו מחפש מקור השראה שיביאו למילותיו לצאת בליווי של
מנגינה סמויה. אך ללא הועיל.

ה"אני" שבי ניסה לרדוף אחרי ה"הוא" שבי כדי להרדימו לישון שוב.
אך ה"הוא" שבי ברח לו בטיסת נדנדות (עוד חוזר הניגון) אל הגן
שלנו (סגור), מקום סטרילי ששם אין דיבור על לאן ללכת ולחזור.
אין בכלל דיבור. אסור לצייץ. יש הקוראים לזה "גן הספרים",
כיוון ששם האנשים עסוקים במלאכתם - קריאה, השתוקקות למילה הבאה
אחרי המילה שכעת הם קוראים. גן נחמד אך לפעמים קצת סגור ובודד.
ברחתי משם.

החלטתי להתעלם מה"הוא" של ה"אני" שלי. שילך יחפש לו דמיונות.
גם כן השהם סמיט הזאת, למה היא בכלל העירה אותו?! כדי להכאיב
ל"אני"?! - אכזרית.

הלכתי לבקר חבר טוב ובמקרה ראיתי על השידה שלו "צינורות" של
קרת. יש התלהבתי והודעתי לו בשמחה רבה ,"זה ספר מעולה, גם לי
יש אותו. ספר חובה בכל בית!" למרות ההתלהבות הרבה שלי הוא ענה
בחיוך של "מה אתה אומר". קרת שמח את ה"אני" שבי. קרת הוא יותר
מציאותי מה"הוא" שבי שאוהב את הדמיון העדין. קרת גורם לחייך
ולבכות ממציאות אופטימית ועשוקה בו זמנית. ובכלל הוא די נחמד.
ה"אני" שבי גם אוהב את סמיט, אך מעדיף את קרת. פעם, כשהיו
ילדים, אני מדבר על ה"אני" וה"הוא" שבי, תמיד היו מריבות מה
יותר מעניין אותי: הסוריאלי או הריאלי. בסופו של דבר כשהם
התבגרו, הם הגיעו למסקנה: אי-אפשר לומר מה יותר מעניין אותי.
אני אוהב לגוון. שניהם פנו אלי ואמרו לי "תקשיב, אתה קצת לא
מובן. אבל אנחנו חושבים שזה תלוי במצב רוח שלך וכמובן בתקופה
שבה אתה נמצא." האמת שהם די צודקים, אז החלטתי לרדת מהרדיפה
אחרי החיפוש העצמי שלי. אני אוהב הכל ואני מגוון (לפחות כך
נראה בינתיים, כמו שהם אמרו, "תלוי במצב רוח ובתקופה").


מה פתאום?! ה"היא" שבי מתעוררת גם!? לא אני לא יכול יותר!
פתאום ה"היא" שבי מחליטה שהיא סופרת. כותבת לה שירים במחברת.
אין בזה רע (בלכתוב שירים), אבל אני זכר והיא כותבת בנקבה. אין
לי בעיה שתכתוב אני לא כועס, אך שתכתוב בזכר. מה זה מפריע לי?!
היא נקבה אבל אני זכר, היא חלק ממני, משמעו שהיא צריכה לכתוב
בזכר. כשאדם זר יראה את השירה שלה שיוצאת מתוכי נכתבת בנקבה
הוא יחשוש.

אין לו ממה לחשוש אני סטרייט, אך הוא עדיין יחשוש. ממה? או שמא
ההעדפה המינית שלי היא שונה. זה גם מעצבן, מה בכלל אכפת לו
מהעדפה המינית!? זה בסך הכל העדפה. יש לי נטייה לא לאהוב אנשים
שהם אנטי-גאווה. שכל אחד יחיה את חייו. אהה שמא אחד שהוא בעל
העדפה מינית שונה יגע בהם? אז שפוט יגידו "אנחנו לא בקטע".
מוזר.

אבל רגע, למה היא כותבת בלשון נקבה! אני חייב לדבר על ה"היא"
שבי. היא חייבת שיחת התפכחות והתפקחות בו זמנית. היא קצת לא
איתי. אולי זה בגלל שבתקופה האחרונה לא כ"כ התייחסתי אליה. היא
מתחילה לשמוע בזמן האחרון את עברי לידר, אולי זה מה שמשפיע
עליה לכתוב לי בנקבה למרות שאני זכר? יכול להיות... וגם יכול
להיות בגלל שהחברים שלי הם מגוונים, וביניהם יש גם כאלה עם
העדפות והתנהגויות שונות - יש סיכוי שזה משפיע עליה? סיכוי
קלוש בטח...

לפעמים נמאס לי מ"הוא", "אני" ו"היא" שבי. אני רוצה שהם יהיו
כבר "הם", שיהיו מילה אחת. בעצם כשאני חושב על זה הם על באמת
"הם". כלומר, "הם" באמת "אני", אבל לא ה"אני" שבי, אלא ה"אני"
עצמי. הם מרכיבים אותי לאדם אחד.

אני אוהב אותם.
הם מיוחדים.

"אני", "הוא" ו"היא" יקרים שלי,
אני אוהב אתכם אל תעזבוני לעולם.
השאירו אותי מיוחד ושונה מכל אדם אחר.
לפחות משעמם בעולם הזה (כך) לא יהיה.

ואתה! קורא חוצפן! בטח היה לך הרבה בעיות עם ה"אני" עצמי שלי.
אתה בטח לא שם לב, האני עצמי שלי הוא בדיוק אתה.
כן, כן! גם את! אני רואה שגם את קוראת את זה. האני עצמי הוא גם
את.
רק שכמעט הכל להפך. ה"הוא" אצלך זה ה"היא", וה"היא" אצלך זה
ה"הוא", וה"אני"? - ה"אני" נשאר אני, כאילו "את".

17.03.2005