"אני רוצה אותך!" ככה היא פתאום הפצירה בי. מה היא חושבת
לעצמה, שהיא יכולה לשחק בי ככה? הרי כל הקשר המוזר שלנו מתבסס
על משחקים ילדותיים. אבל במשפט הקטן הזה, היא צבטה אותי, התפרץ
ממני משהו שכיביתי לפני שנה. אפילו יותר.
אני חושב שאני לא מזהה את המקום. חשוך. אין כאן הרבה אנשים. על
המדפים יש הרבה מזכרות ובקבוקי אלכוהול, והאמת, אין לי מושג
איך הגעתי לשבת כאן. מה זה משנה, העיקר שהיא לצדי. שירי, כמה
התפספסנו. ולפעמים הרגשתי שגם את יודעת את זה. אבל מה שהפריד
ביני לבין הטלפון היה הפחד שאולי, דווקא בגלל שאת יודעת את זה,
זה שוב יקרה, אני שוב אעשה מעצמי צחוק. את תשחקי בי כמו תמיד.
מוזר שפתאום מצאתי את עצמי מחבק אותך, כאן במקום הזה. רק
אלוהים יודע מה אנחנו עושים כאן. אני מכיר את זה! שמתוך חלום
הכל הולך כמו שרוצים, וכמו מתוך חלום צלול אומרים לעצמנו:
"הלוואי שרק הפעם יתברר לי שהחלום הזה אמיתי, שמי שדיברה זו
היא, ולא רק הדמות שלה במוח שלי". זוכרת אז, על הסלע בחוף
הצוק, איך שהנחת עליי את הראש, אני פספסתי אז את המומנטום.
התרגשתי מדי. חבל, זו הייתה יכולה להיות נשיקה מדהימה.
לפעמים אני נזכר באותו רגע, החוף נראה יפה יותר. הבניין ההוא
משמאל לא נמצא שם. גם מגרש החניה, והרגע, הוא מושלם. האוויר לח
והים אדום משקיעה. מה שכן נשאר אותו דבר זה שנינו, את ואני.
הפעם אני לא מפספס את זה, אני עושה בדיוק מה שצריך לעשות. מה
שצריך היה להיעשות. כמה שזה מרגיש כך, זה לא דה ז'ה וו, זה
פשוט אותו הסרט שמתגלגל חזרה להתחלה ומתחיל לרוץ בדיוק מהנקודה
ההיא. אנחנו יושבים קרוב, למעלה על צוק הכורכר, ומשקיפים על
שאר החבר'ה למטה במדורה. בדיוק ברגע התואם למקור, את מניחה
עליי את ראשך, ואני מחבק אותך. ככה אנחנו יושבים.
מצדי, שהרגע הזה לא יחלוף, אבל לא כך קרה. התמונה מתעמעמת ואת
מתרחקת. הרגע תם.