[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטאליקה היבשר
/
דוסת דארם

"'שלום,' אמרתי בהיכנסי, מנסה לשוות למילה טון חביב, ועם זאת
לא נלהב מדי.

הוא ישב בגבו אלי, מרוכז עד מאוד, כמדומה, במסך המחשב, לא שוקל
אף לרגע להחזיר ברכה מנומסת, לא כל שכן להסתובב. דווקא השתדלתי
מאוד בימים האחרונים לפתוח קצוות של שיחה קלה, איזה בדל
היכרות, אבל אין זה עניין פשוט כפי שסבורים הבריות. היכרות,
זאת אומרת. הלא את מי שהם החברים שלי היום הכרתי לפני שנים -
ארבע, חמש, שמונה. הכל היה אחרת אז, כשעוד היינו ילדים.

'איך אתה מרגיש,' ניסיתי בזהירות, כי סופר לי שהצטנן, ובאמת
הוא היה מכורבל בתוך הדובון, וגם משך מדי פעם באפו העקום.

'חולה, חולה,' אישר חלושות, אומלל למראה, אך לא בלי מידת-מה של
שביעות-רצון. טוב הדבר, חשבתי. פירושו שאין הוא עומד למות.
ואולם לא ידעתי איך להמשיך מכאן. הבעת צער תתפרש כמחווה מוגזמת
מדי, או לחילופין לא-אמינה, אחרי הכל איננו מכירים באמת;
אי-הבעת-צער, לעומת זאת, תעיד על היעדר דרך-ארץ, מגרעת שאין
נוראה ממנה.  

'כפרה עליך,' אמרתי לבסוף. סבורה הייתי כי זהו פיתרון מוצלח
למדי, גם אם עממי.  

הוא עדיין לא פנה לעברי, דבר שהעמיד אותי במבוכה מסוימת.
ניסיונותיי העלובים, שקופים היו בוודאי לכל יושבי החדר. דימיתי
לשמוע את גיחוכיה של אניוצ'קה מאצל הקיר הנגדי.

'אה, הופמן,' אמרתי לאחד מהם, שהיה עובד יחד איתי, 'שלחתי לך
את הסיכום.' קיוויתי שהדבר ייראה כאילו זאת היא, למעשה, הסיבה
האמיתית לביקורי. הופמן הנהן לעומתי באדיבות. תמיד היה נדיב-לב
עד מאוד. 'עם המון תמונות,' הוספתי, ונמלטתי מהמקום מובסת."





"הוא היה הבחור החדש. זה באמת עד כדי כך פשוט.

לא הפגנו כלפיו כל עניין מיוחד. ראשית משום שלא היה זה המדור
שלנו, אלא מדור שעל-יד, ושנית משום שחוגרים כידוע באים והולכים
בלי שאף אחד ירגיש ושלישית, משום שמקרה כזה בדיוק היה גם בשבוע
שעבר, עם בחור אחר שהגיע אליהם, ואת ההוא עוד הכרנו ובכל זאת
לא היה לנו אכפת, אז שעכשיו יהיה?

אבל האמת הייתה שהוא מצא חן בעיני מיד. אומרים לי שלא היה לכך
כל צידוק, אבל בזמן ההוא נראה היה לי שיש בו משהו. מצא חן
בעיני שבניגוד צורם כל כך, כמדומה, לפניו רכות-ההבעה ולעיניו
הנפלאות היה אפו שבור, עקום באופן מפתיע כמעט, או מעורר פליאה,
כאילו אין זה מקובל בעולמנו שבכלל יהיה לו, לאדם, גן כלשהו לאף
עקום.

בעיני היה, לפיכך, יצור מדהים.

'הוא יפיוף,' הסכימה קשת-בענן, תאומתי בלב ובנפש, מצדדת בי
בנאמנות שאין למעלה הימנה. 'גבות נהדרות.'

מובן, לא הכול הצטרפו לקביעתה של קשת-בענן. נראה כי טרם נתנו
עליו את דעתם, וספק רב אם לכתחילה היה בכוונתם לעשות כן.
התייעצתי בנושא עם אישה קטנה וצהובת-שיער מהצוות השני והיא
שאלה,

'מי?'

'החדש.'

'אה, הוא. לא יודעת. הוא לא משהו.'

'מה? למה?'

'לא יודעת. הוא חושב שהוא יודע הכל כזה.'

'במה זה בא לידי ביטוי?'

'נסענו לסיור בקריה והצעתי שנחנה במקום אחד והוא רצה שנחנה
במקום אחר ובסוף בגללו סתם שילמנו יותר.'

'וזהו? זה הכל?'

'מה, שילמנו איזה שלושים שקל על חניה.'

'אה.'

'זה ממש הרבה.'

'כן, נכון.'"





אני לא יודע מאיפה הקטע הזה שאחים גדולים שונאים את האחיות
הקטנות שלהם. אני אישית משוגע אחרי אחותי הקטנה. היא נהדרת.

חברים שלי תמיד היו זורקים מדי פעם יציאות לא-קשורות לגבי
האחיות הקטנות שלהם, דברים בסגנון של "אוף גם כן זאתי, כזאת
קרצייה מפגרת, כל החיים יושבת לי הווריד, שתעוף כבר לחדר שלה
ותעזוב אותנו", ויכול מאוד להיות שבאמת היו להם אחיות קרציות
מפגרות שישבו להם על הווריד, אבל אני בשום מצב לא יכולתי להגיד
משהו כזה, כי אחותי המדהימה אף פעם לא הייתה קרצייה ובטח שלא
מפגרת, וגם אם היא הייתה יושבת לי על הווריד לא היה לי אכפת
יותר מדי, מצדי שתשב איפה שבא לה.

בשום שלב בהיסטוריה המשותפת שלנו לא עצבנה או הרגיזה אותי
אפילו פעם אחת. אף פעם לא הלכנו מכות. גם לא סתם בשביל הספורט.
ולא כי אני לא יודע ללכת מכות כשצריך, להיפך, דווקא יש לי
ימנית טובה מאוד, ולא כי היא לא יודעת להחזיר. זה פשוט לא קרה.


בתור התחלה אני חייב להודות שאף אחד לא מבין אותי כמוה. ולא
שיש יותר מדי מה להבין, כן? אני לא איזה מתוסבך, ממש לא בנאדם
של שיחות-נפש ופסיכולוגים, הכל בסדר כזה, אז כמה הבנה היא ואני
כבר צריכים שתהיה בינינו. ובכל זאת ההרגשה שלי היא שהיא איכשהו
קולטת אותי נורא טוב. אולי זה בגלל שהפרש הגילאים בינינו לא
יותר מדי גדול, רק שלוש שנים, כי אני עכשיו כבר שנתיים בצבא
(הפז"ם דופק!) והיא בי"ב כולה, ובגלל שיש עליה איזו בגרות אפשר
לומר שאנחנו די באותה רמה מנטאלית.

אבל זה לא הכל. אני למשל חושב שיש לנו הרבה יותר במשותף משיש
לאחים אחרים, וגם זה משחק איזשהו תפקיד. למשל בקטע של המוזיקה.
סתם דוגמא, כן? הכוונה ששנינו בקטע הזה. היא אחת הזמרות
הטובות, אבל באמת. שתבינו שאני סתם זורק עכשיו תחום אחד מתוך
מליון. אבל זה חזק אצל שנינו ואני חושב שזה די מיוחד. וזה בא
לה טבעי, כמו כלום. אני יכול סתם, נניח, להכין קפה במטבח, סתם
אני נותן עכשיו דוגמא מפגרת, כן? אז אני נניח מכין קפה והיא
עוברת לה מאחוריי ונעמדת על קצות האצבעות ומכוונת לאוזן שלי
בשקט-בשקט אבל בשיא הדייקנות: Love, fresh, unspoiled  love
only slightly soiled - - פתאום באמצע החיים, ובלי צחוק, היא
מעולה. זה עושה לך את היום. היא לומדת בתיכון לאמנויות וכבר יש
לה הרכב משלה ולא מעט מעריצים.

אין לי תחרות איתם. עם המעריצים, זאת אומרת. היא יודעת שאני
המעריץ מספר אחת שלה.





"הבוקר התחיל בסדר דווקא, למעט אולי איזה ריח מוזר במסדרון,
במעבר בין החדר של החוליה שלי לחוליה שליד. אנחנו די רגילים
לכל מני ריחות באזור הזה, זה לא איזה חידוש; יותר מעין עובדה
זניחה שהעוֹבר לתומו במסדרון עשוי לציין לעצמו
כבדרך-אגב. במקום כמו זה שאנחנו עובדים בו, שהוא מבנה-פח צר עם
הרבה מאוד זוהמה טבעית, צחנה מסוג זה או אחר איננה דבר
בלתי-מתבקש, ולעתים קרובות ניתן למצוא את אחד החוגרים צועק אל
דלת שעוררה את חשדו, 'היי, למה זרקתם את הענבים הרקובים
לפח-גריסה,' ומישהו מבפנים שיענה לו באדיבות, 'זה לא אנחנו,
באלוהים שזה לא אנחנו,' ולא מן הנמנע שיושמעו חילופי קללות
וכיוצא בזה. אנשים חכמים ששירתו במבנה לפנינו הבחינו בבעייתיות
הקלה וניסו להמציא פתרונות על מנת להתמודד איתה, לרוב בצורת
נהלים מגוחכים בהחלט כגון 'מסדר יום חמישי' ו'תורנויות ניקיון
יומיות' שמאחוריהם מן הסתם כוונות טובות לרוב, אבל אנחנו לא
טיפשים ויודעים לאן כוונות כאלה מוליכות.

ובאמת היה ידוע שמאז ומעולם איננו מתרגשים מקצת סחי ובטח שלא
מריחות מוזרים, ועל רקע זה נראתה לנו נועה אורן תימהונית ביותר
כשטענה כי 'יש כאן ריח של נבלה.'

'מה, מאיפה הרעיון הזה,' הייתה התגובה הראשונית, וגם,
בהיסוס-מה, 'יש לי קצת נורופן אם את רוצה.'"





כשהיום ייגמר אני אקח את האוטו ואסע הביתה. זה לא רחוק, רק 5
דקות נסיעה דרך השדות, אני יכול גם לעשות את זה ברגל, אבל יש
משהו באורח החיים הג'ובניקי, אני חושב, שקצת מבקש את זה, את
ההתפנקות, ומצדי זה בסדר. ולא שהיה לי רע בבסיס הסגור, להיפך,
נהניתי בטירוף, אבל יש יתרון אחד בלהיות ג'ובניק מניאק: עצם
המחשבה שלא רק שאתה יכול להיכנס ולצאת מתי שבא לך, אלא אתה
יכול לעשות את זה בסטייל. שזה משהו שפק"שיסט-נטחן בבסיס סגור
לעולם לא יבין. נכון, בסיס סגור זה כיף מסוג אחר: אתה טוחן
שמירות, ער בלילות, משחק אותה בדיסטאנס עם הצעירים, עושה,
כאמור, פק"ש - אין לזה תחליף. אבל לחופש-הבחירה, ויסלחו לי כל
הפק"שיסטים, יש קלאסה אחרת.

ובכל זאת, ההבדל היחיד, מבחינתי, בין השירות שלי בבסיס הסגור
לבין השירות שלי היום הוא, שאז כשהייתי מגיע הביתה פעם
באחת-עשרה יום, היא הייתה קופצת עלי בהתלהבות, האח הגדול
והמגניב חזר הביתה מהמלחמה, כבוד וזה. ועכשיו, כשאני נמצא כל
ערב, היא כבר התרגלה, הנסיכה, נהייתי מובן-מאליו פתאום, לא אחד
כזה שצריך לקפוץ עליו כשהוא מגיע. שלא תבינו אותי לא נכון: זה
לא הקטע של האגו שמפריע לי, לא אכפת לי אם אני כבר לא
האח-הגדול-והמגניב-שחזר-הביתה-מהמלחמה-כבוד-וזה. מה שחסר לי זה
הקטע של לחבק אותה כשאני נכנס ולהריח את השיער שלה ולדעת בכל
פעם מחדש איך זה מרגיש כשיש מישהי שתמיד תהיה בצד שלך, גם אם
לא תתקשר כל יום או תארגן לה משהו בט"ו באב וכל שאר השטויות
שבחורות מכניסות לעצמן לראש.

וגם היום, כשאחזור הביתה, היא תעמוד מול המראה ותתאפר ליציאה,
ותהיה כל כך מושקעת ומוקפדת, ואני אגיד לעצמי כמה היא יפה,
באמת כל כך יפה, וכל כך, כל כך דומה לי.... אני לא בא להגיד
שאני מי-יודע-מה יפה, כן? זה לא כזה סוג של דמיון. מה שאני
מדבר עליו זה דווקא הדברים האלה של הרקע, למשל שיש לנו אותו
מבנה גוף, שהיא חזקה כמוני, שהכתפיים והירכיים שלה הן בסופו של
דבר גרסה רק טיפה יותר מעוגלת ויותר רכה שלי, שהעיניים שלה הן
העיניים שלי והאף שלה - וכולם אומרים שזאת נקודה חלשה - הוא
האף שלי. כי היא באמת יפהפייה, אחותי, באמת מדהימה, ולעתים
קרובות אני שואל את עצמי, איך זה שהעולם לא נופל כשהיא עוברת,
איך זה שהשמיים נשארים אדישים כשהם רואים אותה, איך זה שהבנים
בכיתה שלה, במגמה, בשכבה, לא מעריצים אותה כמוני. ואולי אני
בעצם מעדיף את זה ככה, שתהיה רק שלי -  כלומר, טוב, לא באמת רק
שלי, באמת שאני לא איזה מתוסבך, כן? אבל שתישאר לי איזו
בלעדיות, איזשהו בטחון שהיא תמיד תהיה מספיק קרובה שאני אוכל
להריח את השיער שלה, שזה שיתחרה נגדי עליה לא ייקח אותה ממני
באמת. שכשהיום ייגמר ואני אקח את האוטו ואסע הביתה אני עדיין
אוכל לחבק אותה ולומר לעצמי, איזו יפה, איזה כיף זה שהיא שלי.





"ביום שלאחר-מכן שמענו במסדרון צעדים כאלה, שיכול לייצר רק מי
שאלוהים נתן לו גפיים תחתונות ארוכות במיוחד, וידענו שהקצין
שלנו שב מהיעדרותו הממושכת, והריהו מקפץ לכיווננו בחרגוליות,
על מנת לברכנו בבוקר טוב. ובאמת כעבור שנייה ניצבה בדלת
דמות-האטרייה הכפופה מעט של הקצינתו, 6 פוט ו-5 אינצ'ים גובהה,
בלוריתו מגרדת בנימוס את המשקוף, והוא מחייך אלינו בחן כה רב
ובעליצות כה מצודדת, שאי אפשר לנו שלא לרוץ אליו ולחבק אותו.

בשום יחידה אחרת בעולם לא יקרה כדבר הזה, אבל לנו לא אכפת.
הקצינתו שלנו לא משיג ציות באמצעות הפעלת סמכויות אלא באמצעות
הערצתנו הכנה כלפיו ורצוננו העז למלא אחר כל משאלותיו. הוא
הקצין היחיד בכל העולם שפקודיו מבקשים את הזכות להכין לו קפה.
קל לדעת מתי הוא איננו, ולא רק בגלל השקט המרגיז המשתרר תמיד
בהיעדרו - אלא גם בגלל איזושהי תחושת חוסר, או היעדר מנוחה, או
התחושה שדברים מתחילים לחרוק פתאום, מין התערערות לא ברורה של
שיווי המשקל. לכן זינקתי אפוא ממקומי ורצתי לקראתו. הוא השמיע
קול חבטה עמום כאשר נתקעתי בו מחמת התנופה, אבל קיבל בסבלנות
את גילויי השמחה, שבכל מקום אחר ייראו מוזרים.

מהיום שבאנו לכאן, אחרי ארבעת חודשי הכשרה, הפליא אותנו עד כמה
הוא שונה מהמפקדים שהיו לנו עד אז. אפילו בדברים הכי קטנים,
למשל, שהוא תמיד מריח טוב, והם - טוב, כל אחד היה משהו אחר,
זיפת ושוקי הריחו מסיגריות גרועות ויואבי ושבי הריחו
מאפטר-שייב עבש, והבנות היו פשוט חסרות ריח. ובכלל, בקצין שלנו
היה מותר לגעת. הם היו בובות שעווה, אבל זה היה בחודש הראשון
לחפיפות שישבתי עם הקצינתוֹ על איזו עבודה שהייתה צריכה
להיעשות, ולא הייתה לי בה כל מיומנות, והיה צורך בסמכויותיו של
קצין על מנת לבצע אותה - ולמרות שלא היה מדובר בשום דבר שאינו
סובל דיחוי, ולמרות שהיה כבר מאוחר, ולמרות שהיה יום חמישי -
הוא ישב איתי חמש שעות תמימות, חמש שעות, עד שזה נעשה, פרק זמן
ארוך באופן בלתי-הגיוני, וכזאת שביעות-רצון נחה עלינו לאחר מכן
שהוא אמר לי, "טוב, אני מניח שזה מתבקש - " וכאן הוא חיבק אותי
חזק - זה זיכרון יפה. אני התגייסתי רק חמישה חודשים לפני כן,
והשתחררתי עוד שנה וחצי לאחר מכן, ואני חושבת שזאת הייתה הפעם
הראשונה - והאחרונה בהחלט - בכל הזמן הזה, שהייתי מאושרת
באמת.

הוא מתעניין בשלומנו, איך התנהלנו כאן בלעדיו בשבועיים
האחרונים, האם היה משהו יוצא דופן. אנחנו עונים שלא, למרות
שהתגעגענו נורא, ואיך היה לך בחו"ל, איזה מסיבות מטורפות הם מן
הסתם עושים שם בראש השנה האזרחית. מוזר, נראה היה שעייפות
פתאומית נפלה עליו, ופניו מאפירים. הוא אומר: "אתם חייבים
לנקות כאן. זה מריח כאילו מישהו זרק ענבים רקובים לפח-גריסה."


הוא מפחיד אותנו: פניו, החיוורים ממילא, נעשים נוקשים להחריד,
רזונו החולני מודגש אף יותר מהרגיל. גרוגרתו בולטת כל כך מבעד
לעורו עד שנדמה כי ראשו משופד עליה. ומכיוון שבחוץ קר, כנראה,
למדי, הפכו אצבעותיו הגרמיות אדומות-פרקים וסדוקות מיובש.

"אתם עושים היום מסדר. 14:00 ניקיתם פה הכל. כולל שטיפה."

ובזה הוא יוצא מהחדר. ליד הדלת הוא נעצר ומוסיף: "ומי שייתפס
עם אוכל בתוך המבנה, אני מעלה אותו משפט."

אנחנו איננו אנשים טיפשים, אפילו העילג ביותר מבינינו לא עונה
על ההגדרה של טיפש, ואנחנו יודעים, בוודאות מרגיזה, שהוא יוצא
עם הקצינה בעלת השפם. היא המפקדת של חוליה אחרת באותו מבנה,
ויש לה פס דק של שיער שחור מעל השפה העליונה, ואנחנו יודעים
שהם יחד. אנחנו יודעים את זה פשוט משום שזה ברור כל כך, אף
שאיש לא אמר לנו זאת. כי לנו הכל שקוף, ועם זאת, איננו יכולים
שלא לתהות מדי פעם בערך כך: הייתם מצפים שיפגין יותר
שלוות-נפש, או לפחות מעט יותר אורך-רוח. אבל לא. הוא הולך
ונעשה קר יותר, קצר-רוח יותר, מרוחק. כאילו החברה שיש ביכולתנו
להציע לו הופכת מאוסה בעיניו יותר ויותר בהשוואה לקשר עם קצינה
בדרגתו. באיזה להט היה מכחיש אם היה יודע שכך אנחנו חושבים..!
אבל זה נכון, זה נכון.

כן, הוא וזיפת הם כמו בן-המלך והעני: ההבדלים ניכרים תמיד, אבל
כולנו הלא עשויים מאותו חומר נרקב."





הייתי אמור להישאר היום עד יותר מאוחר, והקצינה שלי בטוח תהרוג
אותי, אבל אני לא יכול יותר. העיניים שלי אדומות והגרון שלי
מרגיש כאילו משפחת קיפודים קטנה נתקעה בו כדי לדגור, או מה שזה
לא יהיה שקיפודים עושים. גם לא עוזר לי שהקצין של המדור לידינו
שומע טראנסים רוסיים, שזה דבר שגם לבנאדם בריא עושה מחלות. אז
אני נועל את המחשב - - סוף סוף זכרתי לעשות את זה, בפעם הקודמת
שכחתי והופמן המניאק פיסטן לי את הצורה - - אומר שלום
לאניוצ'קה ומתחיל לגרור את עצמי בין יער הכיסאות שתקועים לנו
בחדר. אני לא יכול עם הרעש. כואב לי. זה  בכל מקום. אתה סתם
עובר במסדרון ומחדר אחד פתאום "צ'ורי צ'ורי האם גורי סה פיאאר
קארנגיי" ואתה רק רוצה למות. וגם החום, והמחנק.
והקלאק-קלאק-קלאק של הנשק מלווה אותך עד החנייה, כשאתה צולע
בכוחותיך האחרונים לכיוונו הכללי של הרכב שלך, עם ראש כואב
מאוד.

אני מתניע וחושב רק על להיות כבר בבית - מה נהיה ממני, כזה
ג'ובניק מעוך, מה השלב הבא, ללכת בהפסקת צהריים לאכול סושי
בסינמה סיטי? - להיות בבית ולהניח את הראש על משהו רך ולשכוח
מכל היום.

הידיים רועדות לי כשאני מסובב את המפתח בדלת ואני כמעט נופל
פנימה, חצי מת.

היא חצי-שוכבת על כורסת הטלוויזיה, הרגליים הארוכות שלה
מתנדנדות מעל ידית מרופדת אחת, זרוע אחת נתלית מעל הידית
השנייה. אני חושב, לרגע אחד, אולי עדיף לא לחבק אותה עכשיו, אם
יש לי חום היא תידבק. אבל אני רץ אליה בכל זאת, נופל על ברך
אחת למרגלות הכורסה, כורך בכוח שתי זרועות סביב הכתפיים הלבנות
שלה, קובר את ראשי הקודח בתוך המון המון שיער חום מבריק ומרגיש
את הדופק שלה, פועם בשלווה מוחלטת כנגד מה שהוא ככל הנראה הלחי
המחוספסת שלי.

"היייי, מה קורה," היא שואלת בטון מנומנם.

"אני חולה. אני חושב שיש לי חום."

"אוי, מסכן." היא שולחת יד לאחור ומעבירה את אצבעותיה בשיער
שלי. הזרועות שלה רזות, אבל המרפקים שמנמנים, וכפות הידיים
קטנות יחסית. בדיוק כמו אלה שלי.

"אתה בא להופעה שלי בשבוע הבא, נכון?"

"בטח שאני בא. אפילו הזמנתי את כל המדור." למרות שבטח אף אחד
לא יבוא, כי אני בבסיס הזה בדיוק יומיים, אבל מה זה משנה.

"באמת? איזה חמוד." כן, הא? אל תורידי את היד, זה עושה כזאת
צמרמורת נעימה.

"את לא יוצאת היום?"

"לא, אין לי כוח. בדיוק באתי מחזרה."

"אז אולי תעשי לי תה? אני עומד למות."

"למה אתה לא לוקח ימי מחלה או משהו? "

"את מתכוונת לגימ"לים?"

"מה שזה לא יהיה."

"כי זה תהליך ממש מתסכל. את מוציאה מהם יום חופש, הם מוציאים
לך את הנשמה. אם את נניח מצליחה לקבוע תור למרפאה, אז אין
רופאים. אם יש רופא, הוא נותן לך אקמול ופטור זמני מעמידה.
כאלה דברים."

"וזה לא טוב?"

"זה בעיקר מיותר. מה אני צריך פטור מעמידה אם העבודה שלי זה
לשבת מול מחשב?"

היא צוחקת. איזה סאונד מדהים. הכתפיים שלה מיטלטלות תוך כדי כך
והידיים שלי, שעדיין נעולות סביבן, נעות יחד איתן.

"פעם אחת שהופמן שבר את הרגל באבט"ש, נתנו לו קל-גרון. שתביני
איזה דפוק זה." זה כמובן לא נכון. הופמן עשה הרבה דברים, אבל
את הרגל הוא עדיין לא שבר, וכולם יודעים שאבט"שים הוא לא עושה
כבר חצי שנה.  

"אני עייפה," היא אומרת, ואני מאמין לה, אבל עדיין לא יכול
להרפות ממנה לגמרי. אני קם על רגליי במאמץ ניכר, הראש שלה בין
כפות ידיי, האצבעות שלי מלטפות את צווארה - או לפחות מנסות, כי
היא אומרת, "אחח, אתה מדגדג אותי," ואין הרבה יותר מדי שאפשר
לעשות אחרי זה.

אני שונא להתנתק ממנה, שונא ממש, אבל כמו תמיד נאלץ לוותר. היא
עדיין שרועה על הכורסה כשאני עולה במדרגות לחדר שלי,
והטלוויזיה שרה אליה, "צ'ורי צ'ורי האם גורי סה פיאאר
קארנגיי".





"ביום המחרת היה מזג האוויר בוצי, ובשעה שדשדשתי את דרכי
לכיוון החוליה, היה לשמיים גוון חום-צהבהב מטריד. כשנכנסתי
לבסוף, שמעתי את נועה אורן ממלמלת משהו לגבי זה שבאמת מוזר
הריח הנורא הזה ואולי נפתח סוף סוף את הרצפה הצפה, אבל לא
יכולתי להקשיב לה בתשומת לב של ממש כי הגרביים שלי התקפלו
בצורה לא-נוחה ביותר, והיה צורך למתוח אותם כראוי, משימה שדרשה
ריכוז רב.

זמן לא רב לאחר שעלה בידי ליישר את גרביי כהלכה נשמעה דפיקה
בדלת. על הדלתות שלנו היו בריחים עם כפתורים, שצריך היה ללחוץ
עליהם כדי להתיר את שיני הפשפש. לא היה זה מסוג המכשירים
המצייצים, אלא בריח ידני של ממש, וזאת על מנת למנוע את פלישתם
של קומוניסטים. מכיוון שישבתי קרוב נתנו בי יתר הנוכחים במבטים
רבי-משמעות, כדי שאפתח את הדלת. בפתח עמדה מעיין שיראזי,
שהייתה איתי בהכשרה ושירתה כמה חדרים ליד, ואשר, בארשת
חשיבות-עצמית שלא מתירה מרחב-פעולה רב ביותר, אמרה לנו כדלקמן:


'אפשר בבקשה את שולקת-המרצפות?'

(פאוזה)

'את המה?'

'אני לא הולכת להוציא מבין שפתיי את השם המחריד שאתם נותנים
למכשיר הזה.'

'אה, את רוצה את המוצצת..? אנשים, היא רוצה את המוצצת, זה
במקרה אצלנו?'

היא העוותה לעברי. אולי היא הייתה קומוניסטית.

'מוסרים לי פה שלא, זה לא אצלנו,' אמרתי. 'תנסי מתחת לשולחן של
הופמן, אולי הוא מחביא אותה שם.'

זה כבר הבריח אותה כראוי ואנחנו בעטנו אפוא בדלת והיא נסגרה,
ואיש לא טרח לפתוח אותה שוב עד שעת האוכל."





"'תקשיב,' היא אמרה נחרצות, 'תתקשר למרפאה וזהו.'

'את מבינה אבל שאין טעם לעשות את זה?'

'אני לא יכולה פשוט לתת לך מיוחדת, אין סיבה, על כזה דבר אתה
הולך לחובש אם אתה רוצה חופש.'

'אז אני יכול לוותר על זה, באמת שזה לא כזה גרוע.'

'זה לא פיתרון - - '

'- - נשבע לך אבל שזה באמת בסדר - -'

'אם אתה לא מתקשר אליהם בעצמך אז תבקש ממישהו שיתקשר בשבילך -
- '

'- - הם לא שמים עליך אם אתה לא קצין - - '

'- - או שתבקש ממישהו שילך לשם במקומך. או משהו כזה. אנחנו לא
יכולים ככה. הופמן, מה אתה עושה כרגע?'

'מכין את המצגת להרצאה לרמטכ"ל. אני ממש לא יכול ללכת עכשיו.'

'יבגני?'

'מה? אה, אני לא פה. אני, אה, בכוננות.'"





שמעתי פעם שאנשים חולים חולמים אחרת, נניח, צבעוני יותר, או חי
יותר, או יותר הזוי. נראה לי שזה נכון - אני, כמו שאני עכשיו,
החלומות שלי נהיו ממש חזקים, כאילו, איך אני אסביר את זה,
כאילו אם החלומות של כולם זה הערוצי-טלוויזיה של אלוהים, סתם
אני אומר, כן? אז הערוץ שלי הוא בווליום הכי גבוה ועם המד של
הברייטנס בצד השני של המסך.

אתמול בלילה היה ממש גרוע. נכון יש את הקטעים האלה שכל כך חם
לך שאתה מחפש חלקים קרים יותר של המיטה לשים עליהם את הראש?
שזה מטומטם כי ברגע שאתה עושה את זה שוב נהיה לך חם בטירוף..?
אז הסתבכתי עם הסדינים איזה שעה לפני שהצלחתי להירדם, וכשזה לא
הצליח לשפר את המצב פשוט זרקתי את החולצה הצידה, לערמה הכללית
של דברים שיש לי בפינה של החדר, לכל אחד יש אחת כזאת, אני
חושב.

מתישהו אחר כך, לא יודע מתי, התעוררתי שוב - בחוץ היה מין אור
מוזר, כמו האור שיש לפנות בוקר - ששומעים את היונים - אבל
באותו זמן גם די חשוך, אז אני לא יותר מדי סגור על מתי זה היה.
הדלת של החדר שלי נפתחה בזהירות, כאילו מי שנמצא מאחוריה משתדל
נורא שלא לעשות רעש ולהעיר אותי, ואז היא נכנסה, בהירה ממש
בטי-שירט לבנה שהייתה פעם שלי, והייתה גזורה כל כך שהיא פשוט
נשמטה מעליה, תלויה מכתף אחת. היא התקרבה אלי בשקט - בטח חשבה
שאני ישן - ורכנה מעלי, כאילו כדי לבדוק, והשיער שלה, ארוך
ארוך, נפל עלי כמו מסך. היא לא נראתה מופתעת כל כך לראות
שהייתי ער למרות הכל, אבל גם לא אמרה שום דבר. משכתי אותה אלי
במותניים - היא לא התנגדה - ונצמדתי קצת לקיר כדי לפנות לה
מקום לידי במיטה. היא נשכבה בזהירות, מותחת בקפידה את שולי
החולצה שלה, שלא תעלה בטעות יותר מדי - כשאני חושב על זה עכשיו
זה בעצם די מצחיק - וזה היה יפה לראות אותה ככה, מלמעלה, בהירה
ומלאכית, על הסדינים שלי. ואז היא כבר הייתה מתחתי - אני חושב
שהיא נאנחה קצת, בשקט, אבל לא בטוח.

את היתר אני לא יכול לזכור. קצת חבל - היא הייתה חלום כל כך
יפה.





"אני לא מצליחה להגיע אליו, אני אומרת לקשת-בענן בצער. הוא לא
מרשה לי להתקרב.

"אני לא מבינה מה את מוצאת בו בכלל," אומרת קשת בביטול, "יש לו
תחת ענק."

ואף על פי כן, הערב הוא ערב הופעתה של אחותו, והלא הוזמנו ככל
השאר וסירוב לא עלה כלל על הפרק, ורק השד יודע על כמה מכשולים
לוגיסטיים נאלצנו להתגבר, שירלי רפפורט ואני, על מנת להגיע
לגבעתיים בשעה הנקובה. ובאמת לא הצלחנו להגיע בשעה הנקובה,
ובאמת עברו עשר דקות תמימות עד שהצלחנו להחנות את הרכב באופן
שלא יעורר עלינו את זעם האלים, ובאמת הופתענו לגלות כי ההנחה
המובטחת לחיילים לא הייתה ולא נבראה, ולבסוף באמת ישבנו על
רצפת האולם, מחוסר מקום, כמנהג החוראנים - אבל עדיין לא עלה
בידינו לאחר.

ילדים בחולצות שחורות מודפסות ונעלי ואנס היוו את עיקר הציבור
שהתאסף, ויקירי שבור-האף לא נמצא בשום מקום, אבל זאת מכיוון
שלכתחילה לא חיפשנוהו. לא היה זמן; הבנות - שכן הלהקה הורכבה
מנערות בית-ספר בלבד - תפסו את מקומן בזריזות וההופעה התחילה.


זיהיתי אותה מיד, את האחות: היא הייתה דומה לו כל כך. גבוהה
ורחבת כתפיים להפתיע, חזקה והחלטית למראה, המרפקים שמנמנים
וכפות הידיים קטנות, והעיקר - וכמה שהגילוי הזה מתבקש, היה בו
משהו הזוי ומפתיע -  גם לה, כמוהו, היה אותו אף שבור ומעוקם.
כל כך מוזר, האפקט הזה שיש לפרט חסר חשיבות כביכול: מושך
ומרתיע כאחד. היא נראתה בוטחת ומאופסת על עצמה בהחלט, בהחזיקה
את המיקרופון, אבל באותה מידה הייתה יכולה לדהור עם הוולקירות,
גוררת מאחוריה את גופות הלוחמים הנורדים לוולהאלה.

היא הייתה טובה, כמובן. הוא לא שיקר לנו כדי מילימטר. בהירה
ומדויקת, בקלילות וללא מאמץ, הטעימה אליי בחן: "Love, Fresh,
Unspoiled  Love only slightly soiled". "





"לילו האחרון של ג'האן-פרד לפני שהודח מעלינו היה ליל דמעות.
הוא היה שקט כחולות נודדים, היה ג'האן-פרד שלנו, ובסיור בבית
התפוצות עמד בסבלנות ליד הקיר - וכאשר המדריך הסביר שלמרות
שסינאגוגה נראית ענייה ועלובה לעומת אקלזיה הזוהרת, שימו לב
שבכל זאת היא לא שמנה או שבורת-אף, רמז לכך שכיעורו של היהודי
טרם הפך למוטיב בסמלים האנטישמיים - ובאמת, למי מכם, חברה', יש
אף עקום? לאף אחד מכם אין - לי, אומר ג'האן-פרד בשקט, לי יש.
לך, אומר המדריך, אין אף עקום. לך יש אף מלכותי. לילו האחרון
של ג'האן-פרד היה ליל דמעות. בסופו לא יכולתי עוד ללכת ישר.
שאלתי אותו, איך אומרים אצלכם, אני אוהב אותך? והוא ענה, דוסת
דארם. אומרים דוסת דארם. הנה משהו לזכור, אם אי פעם ישאלו
אותך. מאן דוסת דארם, מאן דוסת דארם ח'ילי, ח'ילי. תו ח'ודת
מידוני ש'ה קדר דוסת דארם."





- - - לא, לא, אל תלכי, בואי אלי, תהיי איתי, אין דבר שאני
רוצה יותר מזה, אולי הם כולם מעריצים אותך עכשיו אבל אף אחד
מהם לא אוהב אותך כמוני. ואני יודע שאף אחד בעולם לא מסוגל
להבין את זה, אפילו לא את, בעיקר לא את, אבל זה הדבר הכי טהור,
הכי אמיתי שאני יכול לתת לך, הדבר הכי טהור ואמיתי שהיה לי אי
פעם, ואני יודע שלא ככה אחים צריכים לאהוב, אני יודע את זה,
שזה טירוף, ושכולם יגידו שאני משוגע, שאני חולה, אני יודע שאני
חולה, אבל אני אוהב אותך נורא, נורא, לא כמו אח בכלל, אני יודע
שזה רע, אבל  - - -





"- - ועכשיו נכנס הקצין שלנו עם שולקת-המרצפות, או המוצצת,
קראו לה איך שתרצו, והוא פושט את חולצת האל"ף שלו וכורע על ברך
אחת בתוך החול והאבק, זרועותיו הדקות כאיטריה נמתחות במאמץ
כשהוא מרים משם מסכים מקולקלים של חמישה עשר אינץ', חולצתו
הלבנה מיוזעת כבר ואפורה, והוא עוקר מהרצפה הצפה מרצפת אחר
מרצפת והתהום נפערת מתחת להן, והוא מתכופף מלוא קומתו הארוכה,
מושך מהתחתית כבלי רשת ארוכים לאין קצה וקרעי נייר, וכולנו
מביטים בו בחצי-חיוך מהוסס ובלחיים אדומות מאוד, משום שכאשר
הוא עושה כך מחליקים ממנו המכנסיים וחושפים מחצית אחוריו, והוא
חופר בתהום בקדחתנות עד שמתגלה האגם שהיה שם למטה, שחור
ומעופש, שחיכה שם ימים רבים, ובתוכו גווייתה המרקיבה של
החולדה."





"ואם היה לך הרפס לכל החיים מלזיין את אנג'לינה ג'ולי - עדיין
היית עושה את זה ?"








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-התשמע קולי,
רחוקי שלי?


-כן.

- עקב עומס,
אפשרויות העריכה
חסומות כרגע.


דוגי מנסה לדבר
עם הדפיוצר שלו
ללא הצלחה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/5/06 13:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטאליקה היבשר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה