[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע דנט
/
אלים כן מתים

"הו, אל רב עוצמה, הסר בבקשה מסבלותיי!" מלמל איכר, בעומדו על
שולחן צר וארוך, עמוס מסובים, שאכלו ארוחת ערב דלה בפונדק
"המעון שלפני". מכל עבר, נשמעו תפילו דומות.

האיכר, ששמו היה סולבאן, חזר לשבת במקומו, חזרה לצלי העוף,
וכוס השיכר העלוב שהיה מהול במים, שעמדה לצד הצלחת. הצלחת
הייתה עשויה מחימר, ללא קישוטים.

בעלת הבית הייתה במטבח בשומעה את המלמולים החלושים שעלו מן
חדר-האוכל. היא נאנחה, ומלמלה מילת תפילה בשפה העתיקה, שמעטים
מן אנשי המדע הנאורים השתמשו בה, ואם כן, אך ורק למחקריהם.
"זוהי שפה שמאפיינת את העבר, הכישופים, האלים, והאמונות שאינן
קיימות. לא את העתיד, הקידמה, ההוכחות והנוחות," אמרו,
והאנשים, שנטשו את האלים החלו להשתמש בשפה החדשה, בשוכחם את
הישנה. כל זאת קרה לפני שלוש-מאות שנה, ואף על פי כן, היו
עדיין אנשים שדיברו בשפה העתיקה. בעלת הבית זעקה צעקה חלושה,
בהבחינה בריח חרוך שעלה מן הצלי שהתבשל יתר על המידה.


זה לא מה שרצתה לורסן, -בעלת הבית- לעשות. היא רצתה לצאת
לעולם, לראות, ולא רק לשמוע. היא שמעה אבירים משוחחים על
קרבותיהם ועל דרכם כשעברו בפונדק. זה היה הפונדק היחיד במרחק
קילומטרים מן עיר מרכזית אחת, לשנייה, ולא קרובה מדי לעיר לא
מרכזית, קטנה במיוחד. מסיבה זאת, עצרו רבים מהם בפונדק העלוב,
שלא היה למורת רוחם אבל מיטה, אוכל חם, וגג מעל ראשם, עשה את
ההבדל בין פה לשינה בחוץ.

לורסן שמעה צעקה רמה. קול של אישה. היא שמעה גידוף חריף-קול של
גבר. היא פנתה אל חדר הארוחה מן המטבח, שוכחת לכבות את האש.

כשהגיעה לחדר הארוחה, היא ראתה אחד מן האבירים -שהיה לקוח
קבוע, אם לא מנומס במיוחד- מחזיק באישה, וגורר אותה. לבושה היה
כאילו באה מן הבינוניים, אף על פי, שעורה היה צח, חלק וגזרתה
דקה. נראה כאילו עלתה במעלה המדרגות בטרם תפסה האביר. לורסן
רצה לעבר המדרגות. "עזוב אותה בשקט!" צרחה בחמת זעם. בטרם פנו
להיעלם במעלה המדרגות. האביר סובב את פניו אליה, ועליהן נסוכה
ארשת לגלוג. "ומי את שתגידי לי מה לעשות?" שאל בטון מלגלג,
ונעלם. דומה היה כאילו מילותיו פגעו בה, שכן היא נהדפה לאחור.

ברגע שנעלמו האביר והאישה, לורסן זינקה במעלה המדרגות. ברגע
שעלתה את כל הגרם, ראתה את הדלת ממול נסגרת בטריקה. היא רצה
ופתחה אותה. האישה הייתה שכובה בפינת החדר, -מעולפת-. הגבר עמד
מאחורי הדלת, עם ניצב החרב בידו. לורסן פגעה בו בעוצמת פתיחת
הדלת. היא שמעה את שריונו של האביר, ומצאה אותו בהלם קל מהמכה.
כשהתאושש, אחיזתו בחרב התחזקה, והניף את חרבו עליה. הלהב פגע
בבטנה.

בעת נפילתה, לפתה את ידו האוחזת בחרב, והצליחה לשחרר אותה. היא
לפתה את הניצב, ותקעה את הלהב בלבו של האביר. האביר השמיע
גניחה, ונפל. באותו רגע, חשך המקום גם אצלה.

לורסן מצאה את עצמה עומדת בין שני שערים, וביניהם שלט מתנדנד
שכתוב עליו מידע. היא הלכה ישר. היא הלכה משך זמן לא ספור.
לקח לה זמן מה להבין שאין זמן. כשהגיעה לבסוף לביקתה קטנה,
ונכנסה פנימה.

מסתבר שהמקום היה אפוף עשן. היא ראתה אישה קשישה, -לא פחות יפה
ומפוארת- בשחור, וגבר בלבן. שניהם הצליבו מבטים, ואז התבוננו
בה.

פתאום, כמו משום מקום הופיעו שולחן ושלושה כיסאות. האישה והגבר
לקחו שניים והתיישבו בצד אחד של השולחן, ורמזו לה לעשות כמותם.
לורסן התיישבה מולם.

"שלום לך, לורסן," אמר הגבר בחיוך. האישה הביטה בו, והסתכלה
עליה שוב. "את רוצה מידע." קבעה בטון צונן וקשה. הגבר התבונן
בה במבט זועף. "באמת! קצת נימוסים לא יזיקו!" אמר. האישה חייכה
קלות, ולורסן התפלאה כמה מישהו יכול להשתנות על-ידי חיוך קטן
בלבד. הגבר חייך בשנית, וחזר ואמר, "שלום לך לורסן. שמי הוא
לובן, וזוהי שחור. אנו אלי ומלכי המקום הזה, ואת באת הנה על
מנת למצוא תשובות לשאלות שעדיין לא שאלת."

לורסן הביטה בו מופתעת. "אנו מפתיעים אותך, נכון?" חייכה האישה
חיוך מלגלג. "ככה כולם. המעטים שמגיעים הנה, לפחות." המשיכה
באותו טון משועמם. לורסן הבינה שפיה פתוח. היא התעשתה וסגרה
אותו. "מי אתם?" "כפי שאמרתי," אמר לובן, "אנחנו אלים, ואנו
נמצאים כרגע באליות, מושב האלים." פיה של לורסן נפער שוב. "יש
עוד אלים? אבל, חשבתי שיש רק אחד!" אמרה, והבינה שהם מדברים
בלשון השפה העתיקה. "לא," אמרה שחור, "יש הרבה יותר מאחד. הרבה
יותר ממאה. יותר מאלף - " וכאן קטע אותה לובן. "יש הרבה."

"אני," פתח לובן, "מלכם של אלות האור. אלות השמחה והעושר, אלות
האהבה והיופי, ועוד רבות אחרות." "ואני," אמרה שחור, "מלכתם של
אלי החושך. אלי העצב והעוני, השנאה והכיעור, ורבים אחרים."
לורסן בהתה בשניהם. "אבל למה יש שני אלים לכל נושא?" שאלה
בתדהמה. הפעם שחור הספיקה לענות. "יש לנו איזון טבעי. כששני
האלים נמצאים במלוא כוחם, דבר שמאוד נדיר, החלק הזה בעולם מצוי
באיזון. אם אחד מהם ישן, והם יכולים לישון שעות, ימים, שבועות,
חודשים, שנים, ואפילו יובלות, האל השני מגלה התנגדות מעטה
יותר, משום שהאל ישן. אבל האל עדיין קיים. לכן, עדיין יש
התנגדות." הפסיקה ולקחה לגימה מכוס שיכר שהופיעה דרך פלא בידה.
לובן תפס את זכות הדיבור. "יש מקרים שהאל מת. ואז הוא נוצר
מתוך טיפות דמו של האל הקודם, ומצוקת/שמחת האנשים. משך הזמן
שזה קורה אינו קבוע, משום שהאל החי עדיין, או שהוא אל צעיר
וחסר ניסיון, או אל זקן בעל ניסיון רב. האלים מתים כל
תשע-מאות, תשעים ותשע שנים."

לורסן שתקה, כאילו היא קולטת הכל. אחרי הכל, היא קיבלה מסה
עצומה של מידע. לפתע עיניה בהקו, כאילו יש משהו לא מובן, שעד
שתימצא תשובה, לא תוכל להירגע. "ומה קורה אם - " כאן עשתה
אתנח, על מנת לשקול מחדש את דבריה. "אם שני האלים מתים?" סיימה
בלחישה.

היא לא ציפתה לתגובה כמו שהייתה. כוס השיכר שהייתה בידה של
שחור, נפלה והתנפצה. לובן השמיע גידוף חרישי, וניקה את הנוזל
והרסיסים מהרצפה בהינף יד. שחור התבוננה בה במבט נוקב, מרחם,
ולובן במבט זועם. לורסן לא הבינה מה גרם להשתנות האלים ככה שלא
יהיו כמו שהם, אלא כמו השני.

לאחר מכן, המבטים התמזגו אחד בשני. מבטו של לובן חזר להיות
רגוע, אבל הוא נשא את טון מבטה של שחור. שחור הייתה בדיוק
להיפך ממנו. "מה קרה?" לורסן שאלה בבהלה. לובן ענה לשאלה הזו.
"פשוט, חזרנו לעצמנו." אמר, ופיה של לורסן, נפער בשנית. "אני
לא מבינה!" היא צווחה צוויחה חלושה. שחור התקרבה אליה, והניחה
את ידה על כתפה. "אל תדאגי," קולה היה חרישי ומרגיע. "את עוד
תביני." ואז פגשה את מבטו של לובן, והורידה את ידה ממנה, וחזרה
לשבת.

"הקשיבי," אמר לובן, "הקשיבי פעם אחת. לא נגיד זאת יותר מפעם
אחת." ולורסן הקשיבה.

"פעם היו שני אלים. הם היו צעירים. יום אחד, היגע מישהו, והניח
את המקום הזה," הוא סימן לעבר הבניין. "לרגלינו. לקח לאלים
שנים לגמור את עבודת הניירת שעשה. רובם היו חוקים. האלים ההם
קבעו את החוקים של אליות." ידו תפסה את ידה של שחור. "היו שם
חוקים לא הגיוניים, והיה צורך לסנן אותם. אבל ברבות הימים,
שהעבודה לא נגמרה, הם לא עשו את עבודתם בתשומת לב רבה כמו שהיו
צריכים." פה, אחיזתו התחזקה. פניה של שחור נרכנו, והיא התחילה
לדבר בקול חלוש.

"לאחר שנים רבות של עבודה," שחור אמרה, "האלים הפסיקו להיות
מרוכזים. הם קראו רק את הפיסקה הראשונה בכל דף, והם נענשו על
כך. היו סעיפים שלא הגיעו אליהם. דפים באורך של מטרים. אבל
תמיד, רק את הפיסקה הראשונה. בהתחלה זה היה לא מזיק," עיניה
בהקו בלובן מוזר. ראשה התיישר בפראות פתאומית, והיא השתתקה.

לובן הביט בה. "בהתחלה היו שתי ערימות. ערימה של דברים לא
מזיקים, שאפשר להיות עסוקים גם בדברים אחרים, וערימה של דברים
חשובים יותר."

כאן שחור נרגעה, והמשיכה. נראה כאילו לא שמעה את לובן. מעכשיו,
נראה כאילו היא מספרת זאת לעצמה, ולא ללורסן.

"אבל הם התחילו מהערימה שהייתה זקוקה לפחות טיפול!" זעקה,
והטיחה את אגרופה על פני השולחן. "והיה שם סעיף... הסעיף אמר,
שכל פעם ששני אלים מתים, צבע הגלימות של האלים המלכים נעשה
יותר ויותר אפור, עד שהצבעים והתפקידים מתחלפים. והאלים ההם,
הם אנחנו."

" - והאלים ההם, הם אנחנו." זה מה ששמעה. "אז, אתם כל הזמן
מתחלפים?" שאלה בקול רועד. שחור הנידה בראשה לאות הן. "אז מי
הייתם בהתחלה?" לורסן ניסתה לייצב את קולה. "אני הייתי לובן,
ולובן היה שחור." ענתה שחור. לובן התנדב להסביר. "כל פעם
שהגלימות שלנו הופכות לצבעים אחרים ממה שהיו קודם, השמות
והאישיות שלנו, משתנים."

"ועכשיו," אמרה שחור בקול רגוע, "הגיע זמנך לחזור." לורסן
נראתה מבולבלת. "אבל אין פה זמן!" קראה. לובן התבונן בה בחצי
עין. "ומאיפה לך שהזמן בעולם האנשים אינו זז?" שאל. לורסן
הרגישה מבולבלת עוד יותר. "תביני," לובן הסביר. "בגלל מה
שעשינו פה, רצינו חופש. לא רצינו שיהיה זמן שיכבול אותנו
לעבודה. בגלל זה קראנו למקום הזה אליות. הפירוש של זה, הוא
אל-היות." שחור נכנסה לשיחה. "אין פה שום דבר חוץ משערי הבית,
אחד חשוך ואחד מואר, הבקתה, והשלט. לא קיימים פה דברים שיכולים
לחיות לאורך זמן. יכולת המוות, היא מה שאפשרה לך ללכת פה.
ועכשיו, הגיע זמנך לחזור." לורסן קמה, ופנתה ללכת. לפתע
הסתובבה, ואמרה בהתמרמרות, "אבל אני מתה!" לובן ושחור נראו
כאילו הם נזכרים בנושא מסויים, ואז החוו תנועה. "לא את לא!"
לובן קרא לעברה. וכך היא יצאה מהבניין הקטן ואפוף העשן, אבל
חזרה פנימה כעבור כמה צעדי הליכה.

"אם אלים מתים, אז למה אתם תמיד הייתם קיימים?" שאלה אותם. "כל
פעם שצבע הגלימות משתנה, אנחנו מתים, ונולדים מחדש. עכשיו,
לכי!" צעקה עליה שחור, ולורסן, הלכה.

היא הלכה משך זמן לא ספור, וחזרה לשערים. היא עמדה בדיוק במקום
שממנו הגיעה, ואז, העננים הלבנים נעלמו. היא מצאה את עצמה
שוכבת ליד גופת גבר מת, ובחום נוראי. היא ניסתה לקום, והצליחה,
בעוד היא רועדת קלות. היא ראתה את האישה שרועה בפינה, וחשה
להקים אותה. בעוד היא יורדת במדרגות, החום התגבר. הייתה מהומה,
היו צרחות, ואז היא ראתה בעצמה את מקור המהומה.

אש צהובה-כתומה כבר אכלה חצי פונדק. היא חשה החוצה, גוררת את
האישה. בחוץ כבר היו רוב באי הפונדק. היא מיהרה פנימה, לראות
אם נשאר מישהו. לא נשאר אף אחד. וכך כולם ישנו, תחת שמיים בצבע
כחול עמוק, וכוכבים. רק לורסן נשארה ערה, מנסה לשנן את מה
שלמדה. בעוד היא נזכרת, ומתבוננת במה שנשאר מהפונדק, הבינה דבר
אחד.

היא חופשייה לצאת כרצונה.

ועכשיו, גם יש לה סיבה.


© כל הזכויות שמורות







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשביל להכין
חביתה, צריך
לשבור ביצים.



לנין בכבודו
ובעצמו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/01 1:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע דנט

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה