הלב שלי נשבר.
לאלפי אלפי רסיסים.
איך אני אוספת אותו מפה?
הלב שלי נשבר, ועכשיו אני עצובה. כל כך עצובה. עד שנדמה לי
שאני לעולם לא אחלים.
זהו חורף עצוב שמביא איתו דמעות.
כל האנשים בעולם בוכים.
אז למה נדמה לי שזו רק אני?
עכשיו עצוב לי. עצוב עד כדי יאוש. עצוב כל כך.
ולמה השתיקה הזאת?
למה השקט המחריד הזה?
הלב שלי נשבר לכל כך הרבה רסיסים שלא נראה לי שאני אצליח לאסוף
אותו אי פעם.

קמתי בבוקר אחד עם לב שבור, והחלטתי שהוא צריך להישאר היום קצת
בבית. להרפא. הדקות והשעות עברו. אפילו ימים. שבועות ארוכים.
ואני לא נרפאתי. הלב שלי המשיך להיות שבור מאותו בוקר עצוב.
ועד היום אני קמה בכל בוקר שטוף שמש ומרגישה שעדיין חורף.
החורף העצוב הזה. חורף שבו כל האנשים בעולם בכו...
אני קמה בבוקר ומתנהגת כמו כל אחד מהאנשים הרגילים.
אני עובדת, אני מסדרת, אני יוצאת לפעמים לבלות.
אבל הלב שלי עדיין שבור. שבור כל כך.
ואף אחד לא יודע. אף אחד לא מבין.

הלב שלי פשוט נשבר.
לב שבור יש לי.
לב שנשבר לאלפים של רסיסים.