שיערה היה בלונדיני בהיר ואור השמש הקיצי נצץ בו כאילו היה
זהב. עיניה התכולות היו בגוונו של הים, אשר לחופו השתזפה כרגע,
חזה השופע בולט באופן מפתה ושפתיה משוחות באדום עז.
הוא בדיוק יצא מהגלים. עיניו הכחולות גם כן הציצו מתוך שיערו
החלק והזהוב גם כן, אשר נח באופן מושלם על עיניו, אורכו מקדימה
מגיע רק עד עצמות לחייו היפות, ומאחורה עד מפרק הצוואר. עורו
השזוף בהק בשמש הבוערת, אשר הדגיש את גופו השרירי.
הוא ניגש אליה. "שלום," אמר בביישנות לא אופיינית. קשה לצפות
משרירן כמוהו להיות חסר בטחון, אך זה מה שהיה. צד המשורר שבו
היה הדומיננטי. הוא כתב שירה וכבר הוציא שני ספרים באותה
תקופה, עם מאמרים למיניהם משולבים בין דפיהם, כולם נגד הקיטש.
תמיד דיבר נגד הקיטש, שנא אותו, נלחם בו. תמיד חידש ועידכן,
העיקר לא לחזור על דבקות העבר. הוא לא שם לב שלפעמים, במרוצו
האין-סופי לחדש, הוא מאבד את כל המשמעות. אך למבקרים לא היה
אכפת, המבקרים ידעו רק להלל אותו, מלבד אחד. רק אחד שנא אותו.
רק אחד אמר על ספרו הראשון, המלא בשירי אהבה, שהוא נדוש. מיד
החליט המשורר לתקן ולחדש וספרו השני היה חסר כל שירי אהבה. עד
כדי כך הרחיק לכת בחפשו את האל-קיטש, עד שמכר את אמנותו
למבקרים. על הספר השני אמר אותו המבקר שהמשורר חוזר על עצמו
בשיריו, והמשורר החליט שבספרו השלישי יפתיע אותו כל כך ויכתוב
ספר עם סיפורים קצרים, וכך נהפך לסופר בן-לילה.
היא סקרה בעיניה כל סנטימטר מגופו, החל מרגליו השריריות ועד
קודקוד ראשו הזהוב, אשר נח על כתפיים רחבות, והחליטה שהוא
מספיק טוב וזיכתה אותו במענה, בעודה מדליקה סיגריה.
"שלום גם לך." אמרה במבטא רוסי קל, שואפת מהסיגריה ומפריחה עשן
לאוויר הנקי. הוא שאל לשמה והיא ענתה שיוליה, היא שאלה לשמו
והוא ענה לה, וגבותיה הורמו והיא תהתה האם הוא משקר, הרי שמעה
על המשורר המפורסם.
השמיים נצבעו בדם והם צפו בשקיעה ממרפסת ביתה של יוליה. הם שתו
קפה וביחד צפו בים בו היו לפני שעה קלה, משוחחים בקלחות.
הארומה של הקפה שיכרה אותם לאהבה, מעבר לקהות חושים. הוא לקח
לגימה והסתכל בשעונו ואמר שהוא ממהר, ורץ החוצה כמו הארנב, לא
ללא נשיקת פרידה וקרע-דף עליו היה כתוב מספר טלפון. הוא יצא
מהדלת והתעכב לרגע. הוא הסתכל למעלה למרפסת והביט בה מלמטה,
נשענת על מעקה המרפסת וצופה בו מן השמיים.
"יוליה," צעק לה ממרגלות הצוק, "אני אוהב אותך!".