אני זוכרת את הפעם האחרונה.
לא רצית, ומאז אני לא נוגעת.
אבל הלילה היית מדהימה, הייתי חייבת.
ואני לא מצטערת בכלל.

אני כבר לא זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו.
אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שנגענו.
אני רק יודעת שאת ממכרת ושאי-אפשר שלא לרצות עוד ממך.
אני זוכרת שרציתי ממש כמו היום. שהמצאתי תרוצים כדי לגעת בך.
אני זוכרת שרציתי אותה בחלומות אבל במציאות באתי אלייך.
שנים היא הזכירה לי כל פעם מחדש שבלילה ההוא בחרתי במיטה שלך
ולא בשלה, ומאז שנפרדנו, היא ואני, אני מזכירה לעצמי כל פעם
מחדש שוויתרתי על המיטה שלך וקפצתי בעיוורון לשלה.
אני זוכרת שהחלפנו עשן. שבלילות קצרים במיוחד מצאנו זמן לגעת.
אני זוכרת שישבתי מעלייך בסלון של אמא שלי ואת נתת לי לגעת בך.
אני זוכרת שבמקום עמוס אנשים ומוזיקה רועשת הצמדתי אותך לקיר
ואהבתי אותך בכל הגוף, אני גם זוכרת לעצמי ששבוע אחר כך בחרתי
במישהי אחרת ואני מצטערת כי אני שוב ושוב נזכרת שבאת לבקר
ונכנסנו לחדר ואני כל כך התלהבתי מהחיים החדשים והשווצתי
והתרברבתי ואת נישקת אותי, נישקת אותי על השפתיים, נשיקה קצרה,
נשיקה בלי רוק ובלי לשון, נשיקה כזאת של תמימות.
אבל יותר מכול אני זוכרת שהורדת אותי מעלייך. ומאז אני מתאפקת,
אני מבינה. אני לא רוצה לאבד ואת מחפשת דברים אחרים ולפעמים
אני מחפשת גברים אחרים.
אני עוצרת עצמי בכל הכוח, לא נותנת לשום דבר להיות תרוץ,
ולפעמים כשאת נוגעת אני נרתעת, מתרחקת ואפילו מזהירה: ''אם
תעשי את זה שוב, אני...'' ולרוב את מתרחקת, מתחמקת, נמנעת.
אבל היום, הלילה, את בערת מבפנים עוד באוטו, ומהרגע שנכנסנו
פנימה נתת לי את ההרגשה שמותר. אני החזקתי חזק בכיסא, שלחתי
מבטים נועזים לכל עבר, רק שלא תרגישי שאני רוצה. אבל את, את
רצית בדיוק כמוני ונתת לי מה שיש אנשים שיקראו לו אור ירוק,
ועדיין השפלתי מבט, מכופפת, הבטתי ברצפה, מתחמקת בכל דרך
מהשפתיים הוורודות שלך, מהידייים הנעימות שלך, ואת נצמדת. החזה
שלך נגע בי ואני הזדקרתי. ''אני לא לסבית'', רציתי לצעוק, אבל
המגע שלך כל כך רך והריח ממכר. ליטפת אותי, נצמדת אליי, שמת
עליי יד והבטת לתוך עיניי, לא יכולתי, לא הייתי מסוגלת
לעצור...
רציתי והרגשתי שאני צריכה לנסר את ידיי, הזכרתי לעצמי איך בפעם
האחרונה הורדת אותי מעלייך ולא רצית שניגע. ניסיתי, אישה, בכל
הכוחות שישנם בתוכי, והם גדולים, שלא לגעת בך - אבל בפעם
האחרונה שהצמדת את הלחי שלך לשלי נחנקתי והכוחות כאילו נזלו
מקצות אצבעותיי. נפלתי שם, נפלתי במקום, נחשפתי כמו שלא נחשפתי
מעולם ונישקתי חזרה, נישקתי ונישקתי, רציתי לקרוע את העור מעל
שפתייך, לקחת איתי. רציתי להסיר את העור מעל שדייך ולקחת איתי.
רציתי לתפוס בשערך ולמשוך, להסיר אותו מעלייך ולהכניס לכיס.
מגע שכזה איתך הוא נדיר והסיכוי שיחזור על עצמו קלוש, אני ואת
לא נועדנו לזאת.
רציתי שתדעי שככה אני מרגישה.
רציתי שיהיה זה מכתב למגירה... מגירה שלך...
כזה ששמים בצד ויום אחד פותחים בחשאי בלי שאף אחד יראה.
ונזכרים שפעם מישהו אהב אותנו ככה.
אני אוהבת אותך.
אישה.