[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שין
/
אלת האשליה

אין לי מזל רב,
ואולי הכל רק עניין של השקפה.
ייתכן מאד שאני
אחד האנשים ברי המזל עלי אדמות.

יש שאמרו לי, שהיו רוצים להתחלף אתי,
להמיר את חייהם בחיי,
לעבור את מה שעברתי אני
בתמורה למה שלא עברו הם.
אך זו הקרמה שלי - לא שלהם
והסאדנה שלי - המובילה אותי
בצעדים כה קטנים, כה כואבים,
על כל אותם מסמרים, שברי זכוכית ואודים בוערים,
מובילה אותי
לקראת גורלי.


מאיה,
אלת האשליה,
רקדנית אקזוטית זולה,
עוטת צעיפים ורעלה.
היא אישה בוגדנית,
לא נאמנה.

רוקדת סביבך
לכמה שברירים בנצח
ומיד עוברת לאחר.

ואתה,
כה נכסף לה,
עורג למגעה.

מרבית האנשים לא רואים אותה כלל,
למרות שהם חשים במגעה בלא הרף,
מריחים את בשמיה המשכרים,
מסתממים עד לאבדן חושים ממגע הרפאים
של אצבעותיה האווריריות
בחייהם.
ישנים, מסרבים להתעורר.
בעיוורונם, אינם רואים אותה כלל.

ואני,
כאשר אני רואה אותה, כפי שהיא,
אני מנער מעלי את זרועותיה החמדניות,
פוסע אל מחוץ לעננים והאובך, המלווים אותה תדיר,
צועד אל תוך הלא כלום,
עד שלא נותר סביבי דבר,
ומבין בחרדה ובצער,
שכנראה מעולם
באמת
גם לא היה.






אני לא אוהב פאבים ומעולם לא אהבתי.
ובכל זאת, הפכתי זאת למנהג קבוע, לבלות בהם חלק נכבד מזמני.
מהו בכלל פאב? מי המציא את התופעה הזו?
רק כשביקרתי באנגליה הבנתי.
בדרך כלל מתנדנד לו שלט מעל גבי דלתו של אותו מוסד מפוקפק,
ועליו באותיות מסולסלות  לצד דמותה המצוירת של חיה תאוותנית
רשום:
'החזיר המרקד', 'התיש החרמן', 'הארנב הלבן'
או משהו כגון זה המצביע על שם הבעלים:
'אצל מרפי', 'אצל סאם' וכד'.
ומתחת, תמיד מתחת, רשום: 'פאבליק האוס',
או בתרגום לעברית, בשביל אלו מכם שעדיין לא הבינו:
'בית בושת ציבורי'.
זהו מקום בו אפשר לשתות לשוכרה, להתנהג בוולגריות
ולמצוא זיון ללילה.

קשה למצוא אנשים בפאבים, רק חיות, חיות טרף,
וגם אני, כמו כל האחרים,
ביקרתי שם רק כדי לצוד.
אולי כי באותה תקופה משהו נלקח ממני,
דבר מה המגדיר אנושיות.

חיפשתי אותם, כאילו שזה ישנה משהו,
כאילו שהמציאות תשתנה,
גברים,
לעולם לא נשים.
גברים מסוימים מאוד,
ציידים.
אבל לא כמוני, לא כמוני.

ואני הייתי
לציידם של טורפים,
לחוליה העליונה בשרשרת המזון.
וזה סיפק אותי לזמן מה,
נתן מנוח לנשמתי.

ולאחר זמן
הפכתי להיות די מוכר באזור הצפון,
והמהומות שאני עושה,
לא רווחיות לבעלי אותם בתי זונות מוזגי שיכר,
כך שגם העסק הזה נגמר.

ושוב אין מנוח לנשמתי הארורה.

וכעת אפילו מזה לא נותר עוד דבר,
דבר מלבד הזיכרונות.




היא אהבה את הדברים שכתבתי,
את המילים הזורמות והמתנגנות ואת העולמות שהן ציירו.
לא הייתי בטוח שהיא תאהב גם את יד האמן שמשכה במכחול,
אבל היא התעקשה שהיוצר ויצירותיו הם אחד.

היא סירבה לשלוח לי תצלום.
היא אמרה שיותר מדי אנשים שופטים אותה לפי איך שהיא נראית.
"אז את נראית כל-כך גרוע, אה?", הקנטתי אותה בתשובה.
"אם תבחר להסכים ולחכות, אז תוכל להחליט בעצמך כשניפגש."
אהבתי את החדות בה חשבה, את האופטימיות בה התבטאה, בשיחתנו
הממוחשבות, ולאחר כשדיברנו, גם את צליל פעמוני הרוח שבקולה.

התצלום שהיא שלחה לי ערב לפני הפגישה היה ראוי להתפרסם בכל
עמוד אמצע, של אחד מאותם ירחונים שמעולם לא קראתי.

שיער זהוב התערבל כמו נחשול גלים מעל עיניי חתול ירוקות,
אף כפתורי סולד ושפתיים בשרניות שהתעקלו לחיוך ממזרי.
החולצה הלבנה, שגלשה מעל הכתפיים השזופות הייתה עשויה מבד כה
דק וכה שקוף, שיותר חשף משהסתיר את קווי המתאר של גופה הגמיש,
שהתפתל באותה שמלה פרחונית, בכל אותם תצלומי פרסומת
שהתנוססו מעל גבי כל אותם גורדי שחקים.
זיהיתי אותה מיד והבנתי למה התכוונה,
היא הייתה דוגמנית.

"אני זוכרת אותך", היא אמרה.
לא עניתי.
בתור מי שמרבה לכתוב הייתם אולי מצפים שזה יהיה אחרת,
אבל לא,
ו'הסנדלר היחף' לא מתאים לכאן כלל.

הדגלים האדומים התבדרו ברוח הקיצית שבאה מהים וסוכות המתרחצים
נראו כעולות באש השקיעה, שעה שהשמש התנדנדה על האופק.

אחזתי בה בין ידי
וזכרתי.





היה לי פעם חבר, סייג'יי, בחור חייכן שאהב בדיחות.
היה ביטוי אחד שנדבק לו להכרה, "תמיד תשמור על התחת שלך!",
הוא אהב לחזור עליו בכל פעם שהעניינים החלו להתחמם.
וכשהוא חשב שאתה לא זהיר מספיק וחשוף מדי, הוא היה נוהג להופיע
מאחוריך ולצעוק לך את זה באוזן,
ממש מקרוב, ממש חזק וגם לתת לך דחיפה הגונה.
בשורה התחתונה הוא היה בחור די טוב, שתמיד אהב לעזור.

מכל הבדיחות הלא מצחיקות שהוא סיפר לי בשלוש השנים בהן בילינו
ביחד, אני זוכר רק בדיחה אחת:
"רופא חוזר הביתה ואשתו הצעירה והיפה מקבלת את פניו לבושה
בכותונת לילה שקופה.
היא מושיבה אותו על הכורסה, מפנה לו את גבה ומתחילה לענטז לו
מול הפרצוף.
כשהוא מתרתח וקם ללכת היא לא מבינה מה קרה.
'מותק, באמת' - הוא אומר, 'כגניקולוג, כל היום אני רואה ישבנים
של נשים, הייתי מצפה שלפחות כשאני חוזר הביתה, אני אזכה לראות
לשם שינוי דווקא את הפרצוף של אשתי.'

אבל הרגלים קשה לשנות והרגלים רעים שמלווים בבדיחות רעות נוטים
להיהפך לבדיחות איומות על חשבון בעליהן, כמו לחזור בחזרה
לשולחיהן ולנשוך אותם בישבן. וגם באותו יום באמצע הפעולה בעזה,
כאשר הבטתי בין כוונות, אל מעבר לפינתה של סמטה חשוכה, הוא קפץ
עלי לפתע משום מקום, צרח לי לתוך האוזן את אותו פתגם מטופש
והעיף אותי לתוך דלת פתוחה של בית סמוך.
ההתפוצצות ארעה ממש שנייה לאחר מכן.

הייתי יכול לספר לכולם שהוא נפצע אנושות, אבל זה פשוט לא היה
נכון.
כי כל מה שקרה היה שהוא חטף רסיס ב'גלוטוס מקסימוס' (הבלוטה
הגדולה - בלאטינית, או 'תחת' בעברית, לכל מי שלא גר בוותיקן).
הוא שכב חודשיים ב'הדסה', כי לשבת הוא כמובן לא יכל.
אחרי שבועיים נוספים מצאו הרופאים שהרסיס גרם לזיהום והרופאים
נאלצו לחתוך לו חצי ישבן.
בניתוח התברר שהוא אלרגי לחומר המרדים
והוא נפטר על שולחן הניתוחים.

הרבה אנשים בכו בהלוויה.
אני לא הייתי בטוח אם לצחוק או לבכות.
"המדינה הפסידה את אחד מלוחמיה המובחרים בגלל שרשרת אירועים
אומללה, שהחלה מכך שנורה בישבנו, לאחר שעשה לו מנהג להזהיר את
חבריו מגורל אכזר זה." - הייתה בהחלט כתובת שאני לא הייתי רוצה
שתופיע על מצבתו של איש מאתנו.

אני מקווה שאתם מבינים כעת, מדוע אני לא חסיד גדול של מילים.





אני לא זכרתי אותה.
ואני גם לא מעריך במיוחד קיטש.

חיפשתי את אותה תחושה חזקה של עוצמה,
שחלפה בשדרתי בכל פעם שנתקלתי באחד מהם,
אותם אנשים שאתם עומדים לבלות עמם את חייכם.
אך התחושה לא הייתה שם,
במקומה נגעתי רק בעצב עמוק.

"אני מכירה אותך מחיים קודמים", היא אמרה  בקול מתקתק.
אני הייתי בטוח שהיא טועה, כי בוודאי לא הייתי יכול לשכוח יצור
כה אלוהי ביופיו.

היא חייכה, חושפת שיני פנינה לבנות ומבריקות בחיוך כה ילדותי
בשפתיה החושניות, ואחזה בכף ידי באצבעותיה הארוכות.

"באמת?", שאלתי.

"כן, אני הייתי נסיכה ממלכה מרוחקת ואתה היית קיסר סין .
אני הוגשתי לך כמתנה פוליטית,
ברית נישואין בין ממלכה קטנה לאימפריה גדולה נחשבה לעסקה טובה
באותה התקופה."

"הייתי יכול להאמין לזה", עניתי.
"אלמלא העובדה שכל הבחורות טוענות שהן היו נסיכות צעירות",
הוספתי בחיוך מתגרה.
"מעניין אותי מאד לדעת מי הייתה הזקנה הבלה, שהייתה אחראית
לניקוי סירי הלילה הקיסריים שלי, איך זה שאני לא פוגש אותה אף
פעם או את נער האורוות,
הרי לא יתכן שכולם היו קיסרים ונסיכות? נכון", הקנטתי אותה.

"האמת שאלו הם האנשים שמשרתים היום באותם התפקידים בדיוק,
או בשינויים קלים בלבד, כמו חברי כנסת למשל", היא צחקקה בקול
שהתנגן כמו פעמוני בדולח.

היא הניחה את ראשה על בטני ושתקה זמן מה.

"תגיד, זה נכון שעננים הם נשמות של קטרים שהוצאו מכלל שימוש?",
היא שאלה בקול כל-כך ילדותי וכל-כך מתוק, שגרם לי לרצות להיות
אתה במקום אחר לגמרי, ולא על שפת הים, ביום סתיו שמשי,
לקלף ממנה את הבגדים כמו קליפות מעל תפוז
ולמצות את הנקטר המתוק של התשוקה שהצטברה בשנינו מזה שבועות.

"אני יוצאת הערב עם חברות לפאב לחגוג יום הולדת,
אני אתקשר כשאני אחזור,
אני רוצה לשמוע את הקול שלך לפני שאני נרדמת, טוב?", היא
ביקשה.
לא עניתי, רק חייכתי כמו חתול צ'שייר מ 'ארץ הפלאות'.

"אני רוצה שתדע, שאתה אהובי האחד, הנצחי, הגבר איתו אני רוצה
להיות לשארית חיי", היא אמרה, ליטפה את שיערי הקצר, הסתובבה
ופסעה אל תוך תחנת הרכבת.

וזו הייתה פגישתנו הראשונה.
הסתובבתי לאחריה כל היום כמו שיכור.

התעוררתי בשתיים בלילה.
היא לא התקשרה.
התקשרתי אליה, כפי שעשיתי מדי ערב בשבועות האחרונים,
היא לא ענתה.
אולי היא עדיין עם חברותיה ולא שמעה את צלצול הפלאפון ברעש
הפאב - חשבתי לעצמי.
אני אנסה שוב בבוקר.
ואכן ניסיתי.
וגם בצהריים וגם בערב.
כך גם בשלושת הימים שלאחר מכן.

מה ידעתי, בעצם, אודותיה?
'בקי' היה שמה, בקי גרינברג,
קיצור של 'רבקה', כפי שהיא סיפרה לי.
היא גרה בעתלית, בדירה שרכשו למענה הוריה.  
היא למדה היסטוריה באוניברסיטת חיפה.
היא מאד אהבה ילדים ולכן התעקשה לעבוד שלושה ימים בשבוע כגננת,
למרות שיכלה בקלות לחגוג כל הלילה, לישון עד מאוחר ולא לעשות
כלום כל היום, מסכומי הכסף המזעזעים שהיא הרוויחה כדוגמנית.

זה די הטריד אותי מספר ימים.
אולי משהו קרה לה, אולי הייתה תאונה?
לא!
בוודאי היו אומרים דבר מה בחדשות.
אולי הסלולארי שלה נגנב והיא לא זוכרת את מספר הטלפון שלי.

בדקתי באינטרנט.
אף הודעה.
ניסיתי ב 144 אבל כנראה שדוגמניות לא אוהבות שפרטיהן האישיים
יהיו נגישים לכל מי ומי.

זה התחיל לעצבן אותי,
מאוד.

אני לא אוהב שמשחקים אתי משחקים מטומטמים, בטח שלא עם הרגשות
שלי.

הייתי די קרוב לפנות לעמי.
הוא עבד בחברת 'כחול', זו הייתה חברה סלולארית חדשה אליה היה
שייך המכשיר שלה.
זה נכון, הם מבטיחים לכולם לשמור על סודיות והם מקצוענים והם
מחויבים, אבל אם יש לך בנאדם בפנים ואפילו לא במקום כל-כך
גבוה...
הם יודעים היטב לאיזו כתובת הם שולחים את החשבונות.
תוך דקות יהיו לי כל הפרטים.
ואז מה?

ואז אני אסע לשם, אביט לה בעיניים ואדרוש הסבר.
ואם ההסבר לא יניח את דעתי, אני אומר לה בדיוק מה אני חושב
עליה.
אם יש משהו שאני שונא יותר מכל בעולם
אלו הם חוצפה וזלזול,
והם בדרך כלל הולכים יד ביד.

זה מדהים איך צורת מחשבה יכולה להשתנות.
בהתחלה דאגה,
לאחר מכן מין נואשות,
בה אתה מנהל סוג של משא ומתן עם אלוהים
ואתה מבטיח כל מיני דברים
שאתה יודע שקטנים הם עד מאד הסיכויים שתקיים.
לאחר מכן אתה מתייאש,
מקבל את דינה של המציאות,
מתאכזב מהאמת שהייתה שם כל הזמן,
ולבסוף מפתח סוג של שנאה כלפי אותו הדבר עצמו
שגזל ממך את החלום
שמעולם לא היה אמיתי.

אך מה בדבר כל אותם מילים שעברו בין שני אנשים,
תחושת החיבור העזה,
כל אותן שעות של דיבורים וקירבה אינטימית,
שאבדו ושלעולם לא ניתן יהיה להוכיח שהתקיימו אי פעם,
חוץ מאשר בחשבון של חברת הסלולר בסוף החודש?

האם הכל היה שקר?
סוג של משחק חולני של מוח מעוות בתוך גוף נחשק.

מה הייתה הבעיה שלה?
היא הייתה משועממת או סתם יצור חולני?

ידעתי שאני חייב לעזוב את זה, כי אחרת אני בעצמי אהפוך למשהו
אובססיבי ומטורף.
וזה הרבה יותר גרוע מלהיות טיפש.

השלבים עברו אצלי די מהר,
תוך שלושה ימים כבר הייתי בסוף התהליך.

מאז עברו חודשיים שלמים,
בהם יכולתי להרהר בדברים באופן מרוחק יותר, כמעט בלא רגש.





דבריו של מורה היוגה צפו ועלו בזכרוני.
הוא היה אדם זקן ושבע חוכמה, מין חיה מוזרה שכזו, מהלכת על
שתיים.
מלא חיים מצד אחד ואדיש לכל מה שקורה מסביב, מצד שני,
ניגוד בלתי אפשרי, שעצם קיומו סתר את חוקי הטבע
והוכיח את קיומם של דברים נעלים יותר
בלתי מובנים ועל טבעיים.

"העולם הזה", הוא אמר לי כשרק התחלתי ללמוד אצלו,
"נשלט על ידי כוחות מאד אכזריים."
"אכזריים?", שאלתי.
"בהחלט, וכי מה חשבת, טובים ומיטיבים?", הוא צחק.
"ומהם אותם כוחות אכזריים?", שאלתי.
"הו", הוא ענה: "הם רבים מספור."
"אז מה הטעם לכך שאתה מספר לי עליהם, אם הם רבים מספור?",
שאלתי ברוגזה.
"אה, אינך צריך להכיר את כולם, זו הגדולה של כל העסק המטורף",
הוא ענה בחיוך,
"אלא רק את החשובים שבהם."
"למד להכיר את החשובים שבהם ותדע להבחין גם בפשוטים יותר בקלות
רבה."
"אז מהם אותם כוחות חשובים?", שאלתי בחוסר סבלנות.
"חמשת בניה של אלת האשליה."
"מה?", שאלתי.

"הטובות", הוא אמר. "השיקול הפנימי הגורם לך להסתכל על דבר מה
ולהחליט שהוא טוב.
"הלהיטות", הוא המשיך: "הגורמת לך להתרוצץ כמו מטורף כדי לנסות
ולהשיג את כל אותו טוב.
הבערות שבהא הידיעה, ששום דבר איננו לנצח וכי דין כל דבר שיש
לו התחלה, להשתנות ולכלות.
הכעס, העולה מאי ההצלחה להשיג את הדברים להם אתה כה מתאווה, או
מהפסקת היות הדברים שהצלחת לצוד ולהשיג, מלהמשיך ולהיות טובים
לנצח.
ולבסוף - החשיכה, שבהזדהות עם הדברים הללו כשייכים לך
ואי הבנת השקר שבשניות - הטעות הראשונה שביצעת, כשחשבת שהם
נפרדים ממך.", הוא סיכם והותיר אותי שקט והלום רעם.

"מה?", שאלתי.
"אתה יכול לחזור על זה שוב? והפעם קצת יותר ברור?"

הוא חייך בעייפות, חושף שיניים כנגד חולשתו, או שמא רק איטיותו
של ה'מעבד הפנימי' שהותקן בשכלי.

"הכל מתחיל מזה, שאתה מסכים לשחק לפי הכללים שמכתיבים לך. אתה
חושב שיש משהו שאפשר להשיגו, שעדיין אין לך.
אין שום דבר כזה!
מה שיש לך - יש לך!
ומה שאין לך, לעולם לא תוכל להשיגו!
כל העסק כולו הוא שטות אחת גדולה."

"אז אין טעם לעבוד? ואין טעם לרכוש מוצרי מותרות? בתים,
מכוניות, להתחתן, להוליד ילדים, רק לגור בצריף, לחיות מקצבה או
נדבות ולעשות מדיטציה כל היום ?", שאלתי בהתרסה.

"יש משל המספר על ארנב אחד, חום עם כתמים, שחי לו ביער",- הוא
אמר.
"מה?", שאלתי כלא מאמין.

הנה אני כאן מדבר אתו על מהות החיים והוא מתחיל לדבר אתי פתאום
על ארנבים,
מה לא בסדר אצל הבנאדם?!

"אם לא תפסיק להגיד 'מה' אחרי כל דבר שאני אומר,
אני אתחיל לחשוב, שאני מדבר בסינית או בהודית, ואני בכלל לא
יודע סינית וגם לא הודית.
ארנב, בעצם שני ארנבים, ביער, חומים עם כתמים, שפגשו יום אחד
צבי יפיפה", הוא המשיך לענות, כמתעלם או אולי לא מתעלם מדברי.
"הצבי כל-כך הרשים אותם בהילוכו, באצילותו, והארנבים מאד
התפלאו לגלות שהם קרובי משפחה.
מאותו יום והילך הארנבים לא יכלו להיפטר מהרעיון שהצבי טוב
מהם. ושאפילו בני האדם המסתוריים, שהנם שניים לאלים בלבד,
מחשיבים את הצבי יותר מאשר את הארנב.
למעשה אחרי שבחנו את עצמם במי שלולית גשמים גדולה שנקרתה
בדרכם, הבחינו שאכן נכון הדבר, ושאילו רק היו להם, לארנבים,
קרניים מכובדות כמו לצבי והיו משנים את הילוכם לאיטי ואצילי
יותר, היו יכולים בוודאי להיות בעצמם צבאים.
'הבה נהיה צבאים' - החליטו השניים.
והם אכן התאמנו על הילוכם ימים רבים, בוחנים ארנב את רעהו עד
אשר הצליחו להשיג מין הילוך שכזה, שנראה למתבונן התמים מהצד
כשילוב בין הילוך של ארנב נכה להילוכו של צבי פצוע.
הו אז נותרה להם לפותרה רק בעיית הקרניים.
סערת ברקים חורפית גרמה לענף גדול וכבד של עץ אלון ליפול
ולסחוף בדרכו ענף קטן ועירום מעלים של עץ דובדבנים שצמח בסמוך
לו, ישר על ראשו של אחד הארנבים, שהיה עסוק בנבירה בערימת
פירות עסיסיים, שהיו פזורים למרגלותיו של העץ.
השרף בקצה הענף נדבק לפרוות ראשו וחברו החל לצהול ולקפץ סביבו
בצהלה: "יש לך קרניים, יש לך קרניים".
לאחר ששמח מספר רגעים במזלו הטוב של חברו, החל הארנב השני
לקנא. בהתקף קנאה וזעם קפץ על קרניו החדשות של חברו וגרם
לענפים להישבר. הו אז עט על השלל והדביק את קצה הענף השבור
לראשו שלו והצהיר בתוקף כי כעת גם לו עצמו יש קרניים. הו אז
החלו השניים להלך ביער ברוב חשיבות עצמית ולשאלת כל חיה שנקרתה
בדרכן ותמהה בפליאה לטבעם המוזר, הצהירו שהם צבאים ארנביים,
זאת אומרת ארנבים שהפכו לצבאים.

לאחר ימים אחדים נתקלו בציד שעבר בסמוך והביט בהם בפליאה.
הארנבים קפאו בתחילה, אך לאחר שהציד החל להתקדם לעברם, חשב
לעצמו הראשון: 'כעת אני צבי ועלי להתנהג כצבי' והחל להימלט משם
בהליכתו החדשה והאצילית ואילו השני שכח את כל עניין הצביות
ונמלט משם בדילוגים ארנביים כל עוד רוחו בו, כשהוא נתקל בדרכו
בלא משים בשיחים ובעצים, עד אשר נתלשו מעל פרוות ראשו אותם
ענפים מקורננים מוזרים שדבקו בו.
הוא הסב את ראשו בצער להביט לאחור על קרניו האבודות רק כדי
לראות את הצייד תופס בלא כל מאמץ בחברו בענפים שדבקו למצחו,
מרימו מן האדמה ומכניסו לשק שהיה תלוי על חגורתו, תוך שהוא
ממלמל לעצמו: 'ארנב מוזר עם ענפים דבוקים לראשו, חה, ענפים או
לא ענפים, יצא ממנו נזיד טעים בכל מקרה.'

מוסר השכל - 'אל תהיה ארנב, אחרת סופך להצטער על אובדן איזושהי
שטות שמעולם לא הייתה שלך, או לנסות להשתנות כל-כך עד אשר לא
תוכל עוד לתפקד בצורה שפויה, רק מתוך הטמטום של הניסיון לשמור
על  אותה טיפשות'", סיכם היוגי הזקן.





כן, אין ספק שנתתי שיהפכו אותי לארנב מטופש.
"זה לא יקרה שוב", הבטחתי לעצמי.
מבחינתי, זו הייתה השורה התחתונה.

ואז, אחרי שלושה חודשים בדיוק,
היא התקשרה.
נהגתי ולכן עניתי בלא לבדוק ממי השיחה.

"שלום", היא אמרה בקול שקט.
"שלום", עניתי.
"קסאנד?", היא שאלה.
"כן?",  לא זיהיתי את קולה, בגלל עיוות האלקטרוני של הדיבורית
והרוח שנכנסה מהחלון.
"שלום, מדברת בקי."
"תראי, אני לא אוהב את הסוג הזה של משחקים,
אני לא מבין את הקטע הזה של לדבר עם בנאדם כל ערב לפני השינה
ואחר כך להעלם למשך שלושה חודשים", אמרתי לה בקול קפוא,
מתלבט בין האפשרות לנתק וליהנות מהמילה האחרונה
או להמשיך לדבר ולקבל את התשובות לשאלות שבערו במוחי.

"תראה, אני רק השתחררתי מבית החולים,
הייתי מאושפזת, במצב קשה, חזרתי רק אתמול
ומצאתי את הטלפון שלך רשום על פתק על השולחן בחדר שלי
אני לא זוכרת אותך בבירור, אני רק זוכרת שנפגשנו, שדיברנו,
אני לא זוכרת בדיוק על מה, אני רק זוכרת שזה היה לי חשוב."

"בית חולים?", שאלתי. "למה?"
"אל תיעלב, אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה בטלפון.
אם תסכים, אני מעדיפה להיפגש."

הייתי מאד קרוב לשלוח אותה לעזאזל עם הסיפור המטומטם שלה.
מה הקטע של הפסיכית הזו? היא חושבת שאני קונה את הלוקשים שלה?
אין סיכוי.
אבל עדיין,
אני רוצה להתבונן לה בעיניים ולהבין,
מה יכול להביא בנאדם להתנהג בצורה כל-כך מכוערת.
"כן, אני אפגוש אותך, באותו המקום כמו בפעם הקודמת."

הגעתי לשם לאותו המקום, באותה השעה.
והשמש נטתה כהרגלה על האופק,
מטילה צללים אפורים על הסככות הנטושות והדגלים השחורים,
שקישטו את קו המים.

הבחנתי בה לבסוף מרחוק,
יושבת על אותו הספסל, באותה שמלה פרחונית,
מביטה לעבר השקיעה הקרובה,
וליבי החל לפעום מהר יותר,
זיכרונותיי חוזרים לאותם רגעים,
למגעה, לריחה, למילים שלחשה על אוזני.

ניגשתי אליה, כמו לכל דבר מסוכן אחר, כפי שלימדו אותי,
כפי שנהגתי כעת במשך שנים,
בזווית של ארבעים וחמש מעלות מהצד הפחות מואר, מאחור
והתיישבתי בצידה, מסרב להביט בפניה.

"באת", היא אמרה, ספק בפליאה, ספק בקביעת עובדה.
"באתי!", עניתי בפשטות.

"אני זוכרת אותך!", היא אמרה בקול חלש.
"מה זאת אומרת?!", שאלתי והפניתי אליה את מבטי.
מה שהביט עלי חזרה היה חורבה, צל צילו ההרוס של מה שזכרתי.
השיער הזהוב היה דליל כשיערה של אישה זקנה, מתחת לעיניים
הנפוחות היו שקיות כחולות של עייפות, השפתיים היו יבשות
וסדוקות וכתמים קטנים קישטו את עורה.

"מה קרה לך, בקי?", שאלתי נרתע ממנה מעט.
המבט בעיניה היה מרוחק ונואש.
היא חשבה מעט לפני שהחלה לענות.
"אני לא יודעת, אני לא זוכרת.
החברות שביקרו אותי אמרו שיצאנו לפאב, לחגוג יומולדת.
הם אמרו שכמה בחורים קנו לנו משקאות ואחר כך הלכנו איתם לחגוג
במסיבה אחרת.
הרופאים אמרו שהיה במשקה ששתיתי סם, 'היפנורול',
משהו שמחליקים פנימה, כדי שהבחורה תתעלף ולא תזכור.
הייתי דוגמנית, לקחתי גלולות מיוחדות לדיאטה, בשביל לשמור על
הגזרה, את זה אני זוכרת.
הרופאים אמרו ששני החומרים גרמו לתגובה כימית שכמעט הרגה אותי.

הייתי צמח במשך חודשיים.
הם רשמו לי כדורים אחרים, שאני חייבת לקחת עכשיו, כל יום,
כדי לשמור על האיזון הכימי, אחרת אני עלולה להתעלף ולא להתעורר
שוב,
ולכדורים הללו יש תופעות לוואי על המערכת ההורמונאלית."

היא הפנתה אלי את עיניה כעת, מביטה בי ברוך.
"אבל אני מאושרת מדבר אחד: אני זוכרת אותך."

לקחתי את גופה השבור בידי והצמדתי אותו לשלי.
ישבנו שם עד שהשמש נעלמה מתחת לקו האופק ונותרנו שם עוד,
הרבה אחרי שעלו הכוכבים.
רק ישבנו מחובקים מבלי לדבר.
אז לקחתי אותה חזרה לתחנת הרכבת.

"תתקשר אלי, בבקשה", היא אמרה בקול פעמוני הבדולח המתקתק
שזכרתי.
"אני רוצה לשמוע את הקול שלך לפני שאני נרדמת, טוב?", היא
ביקשה.
"אני זוכרת אותך, אני זוכרת אותך מחיים קודמים", היא אמרה
וחיוך עלה על פניה.
שיניה היפות, היו כעת צהובות וסדוקות,
חניכיה נסוגו לאחר חודשים של הזנחה.

"אני רוצה שתדע, שאתה אהובי האחד, הנצחי, הגבר איתו אני רוצה
להיות לשארית חיי", היא אמרה.

כשליטפתי את הראש, שהיה פעם זהוב ושופע תלתלים,
נותרה בין אצבעותיי קצוות שיער ארוכה וחיוורת.

וכשהיא הסתובבה ופסעה אל תוך תחנת הרכבת, זכרתי אותה לבסוף,
מחיים קודמים,
חיים בהם הייתה יפה כמו אלה.
והעצב שטף אותי, יחד עם אותה תחושה מחליאה
של זעם מהול בחוסר אונים.

מדי ערב היא שלחה לי תצלומים שלה עם החתול שלה.
היא נראתה גרוע יותר מתצלום לתצלום, כמו חולה סופנית, כמו
זקנה.

הרופאים לא הצליחו לשקם את מצבה וההתעלפויות הפכו לשכיחות יותר
ויותר ועמן הבדיקות והאשפוזים, עד שהם החליטו פשוט לא לשחרר
אותה יותר.

היא המשיכה להתקשר אלי מדי כמה ימים, והשיחות תמיד התחילו
באותם מילים:
"אני זוכרת אותך, אבל אני לא לגמרי בטוחה, מהיכן,
על השולחן שלי מונח דף נייר ועליו המספר שלך
וכתוב שאני צריכה להתקשר ולדבר אתך לפני השינה."

דיברתי אתה עוד פעם אחת.
היא סיפרה לי שהיא לומדת כעת לסרוג , בבית החולים, אצל מרפאה
בעיסוק,
ושזה מרגיע אותה ונותן לה משמעות לחיים.  

ולאחר שניתקנו,
ידעתי,
שלעולם לא ניפגש
וגם לא נדבר שוב.





דיברתי עם החברות שלה, והוצאתי מהן את כל מה שהן ידעו לספר,
על המקום בו זה קרה, על האנשים שהיו שם באותו ערב,
הלכתי לשם, דיברתי עם הברמנים, דבר שאפילו המשטרה לא טרחה
לעשות,
וקיבלתי תיאור די טוב איך הוא נראה.
והמשכתי להגיע לשם עוד זמן רב, מחפש אותו, את החיה שלקחה אדם
מושלם והפכה אותו לשבר כלי, גזלה ממנה את כל מה שהיה לה,
כל מה שהיא הייתה או יכלה להיות.
בשביל כמה דקות של סיפוק,
כמה דקות
מזמנה
של אלת האשליה.

ולבסוף מצאתי אותו,
ערב אחד שחור ירח,
כאשר כל כוכבי המזל שלו כבו מהשמיים,
מצאתי אותו.
באחד הפאבים באזור הכרמל.

גררתי אותו החוצה וניהלנו שיחה,
אני דיברתי בידי והוא השיב בעיקר באנחות ובעוויתות.
וכשסיימתי אתו, הוא נראה הרבה יותר גרוע
מכפי שנראתה היא בימיה האחרונים.

שבועיים מאוחר יותר נתקלתי בו שוב,
בפאב אחר בקריות,
שוב ושוב, מדי ערב שישי.

בכל פעם שנתקלתי במישהו שהיה דומה לתיאור והתנהג בהתאם,
הייתי גורר אותו החוצה ומפרק לו את הצורה,
לבדו או עם חברים, זה לא שינה לי דבר.
ואז היית עולה על האופנוע שלי ומסתלק משם  כמו רוח סערה,
לפני שמישהו בכלל יכל להבין מה קרה.
מותיר מאחור כמה רגבי בוץ,
שנשרו מעל לוחית רישוי מלוכלכת עד בלי הכר.

עשיתי זאת שוב ושוב, כפי שעשיתי בפעם הראשונה,
והעיר החלה לרעוד.
כי אתם מבינים, הוא לא היה אחד, לא,
הם היו רבים מספור, כל אותם יצורים מבחילים
שאינם מסוגלים לשכנע נערה שהם שווים משהו,
בלי לסמם אותה עד כדי כך שלא תצליח להבחין בין יום ולילה,
בין שחור ולבן.

כל אותם יצורים, ועדיין לא הצלחתי למצוא את האחד.
וכעת איני מוצא יותר סיפוק, גם לא בזה.

אני זוכר אותה כעת, והזיכרון רודף אותי.
בכל פעם שאני חולף על פני אחד מאותם גורדי שחקים,
בצידי הכבישים,
עליהם היא מתנוססת במלוא הדר יופייה האבוד.

אני זוכר אותה כעת,
אני יודע מי היא.
היא השה, הקורבן, העולה,
זו שאני כה אוהב ונידון לאבד,
כדי שאוכל להפוך,
ממה שאני,
למה שאני אמור להיות,
גלגול אחר גלגול,
חיים אחר חיים,
כל פעם מחדש.

אין לי מזל רב,
ואולי הכל רק עניין של השקפה.
ייתכן מאד שאני אחד האנשים ברי המזל הגדולים עלי אדמות.
ויתכן שלא.
איני יודע עוד.

ולעיתים אני לוקח בידי את תצלום דמותה,
אותו תצלום ראשון,
אותו שלחה לי לפני פגישתנו הראשונה.
ולעתים מספיק שאני עוצם את עיני,
ודמותה עולה מול עיני.

ומאיה, אלת האשליה,
המענה הנצחית,
שרה את המנטרה הקדושה
ומזמנת אותי חזרה.

להרדימני באותו שיר ערש,
לעטוף אותי, בקורי העכביש מכהי החושים
של האלמנה השחורה שהיא הינה

לחלום הגדול,
החלום הכחול,
המוצץ את לשד הוויתי,

עד להתעמעמות כל הכאבים כולם,
עד לאפיסת כוחות,
עד לשחרור דמוי המוות,
של הטמטום,
עד לכיליון,
עד לשכחה,

של כל מה שישנו באמת,
וכל מה שאין,
של מה שהייתי,
כל מה שיכולתי להיות
ולא אהיה לעולם,
וכל מה שנידון שאהיה
עד מותי.

ולמילים אין עוד כוח עלי,
ולא להבטחות,
לכעסים או פחדים
וכל מה שנותר - זו שנאה תהומית
לבדיחותיה העלובות,
בדיחות הקרש המטופשות
של אלת האשליה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגן שמעליי
יותר טוב


[אחד שמפרגן
לסלוגן שמעליו]


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/06 14:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה