[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







די בי
/
אוטופיה

הם היו ילדי פרחים, מהסוג שרצה לשנות הכל, מהסוג שהאמין שהכל
בידיים שלו. הם האמינו שהם יכולים לשנות את העולם, במו ידיהם
לשנות את החיים של שישה מיליארד אנשים אחרים. הם ידעו שהשינוי
לא יהיה נצחי, ולכן הם התאמצו ככל שיכלו כך שיותר ויותר אנשים
ירצו בשינוי. אם הוא יקרה, הם חשבו, ומספיק אנשים יאמינו בו -
הוא לא ייעלם כל כך בקלות.
הם לא היו מהסוג שעישן מריחואנה כדי להרגיש ב"היי", הם פשוט
נולדו ככה. ההורים שלהם היו מהסוג השמרני ביותר, מהסוג שמגן על
הילדים שלו החל מסגריות וסקס לא מוגן וכלה במלחמות ובהסכמי
השלום. אולי זה מה שגרם להם לרצות את השינוי כל כך. שינוי
באווירה, ביחס של האנשים כלפי הזולת וביחס של הזולת כלפי
פרטיו. הם לא יכלו לחיות עם חוסר צדק, הם האמינו שבגלל חוסר
הצדק נוצרים מעמדות, מעמדות יוצרים קיפוח שיוצר מתח והמתח הוא
זה שמוביל למצוקה ולמחסור.
להם לא היה חסר כלום. למרות שהם היו אחרי התקופה של הביטלס,
הייתה להם אהבה וזה כל מה שהם היו צריכים. היה להם אחד את
השני, וזה משהו שלא לכל אחד יש. זו לא הייתה מקריות שהם היו
ביחד, שהיו להם אותם דעות, אותם רצונות. יש כאלה שיאמרו שזה בא
מלמעלה, אבל הם האמינו שזה הגורל. הם לא האמינו באלוהים, אבל
האמינו בגורל, ואנשים לעגו להם על זה. "מה בדיוק ההבדל? לקחתם
את אלוהים ושמתם לו מסיכה", אנשים אמרו, אבל זה רק ביצר אותם
בעמדתם. הם לא הסכימו לוותר על האמונות שלהם.
אידיאליסטים, יש שיאמרו, אבל זוג האידיאליסטים הזה ניסה לשנות
את העולם יותר ועשה יותר ממה שהרוכלים בשוק שצעקו להם
"מפגרים!" עשו בשביל המקום בו הם חיים. זה יותר ממה שהילדים
בכיתה שמשכו לשניהם בצמות עשו עם הצעקות שלהם של "מטומטמים!"
הם היו מודעים ליחס של הסביבה כלפיהם, אבל הם בחרו להתעלם
ממנו. "יש דברים יותר גדולים", הם אמרו.
הם השתתפו בהפגנות, העיתונים קראו לזה "תחיית שנות השבעים",
והם, הם רק קראו לעצמם ילדי פרחים. היו שקראו להם מסוממים, אבל
הם נפגשו עם שרים, ניסו להילחם בשחיתות, ואף לא לרגע נראו
מעורפלים. ראש הממשלה ציין אותם לשבח, משוררים כתבו עליהם
שירים, ואפילו מישהו הציע לכתוב עליהם ועל המאבק שלהם תסריט.
הם רק ראו בזה בדיחה, תרוץ טוב להיות בטלוויזיה, לקדם את מה
שהאמינו בו.
יש שיאמרו שהם הפכו למפורסמים, "סלבריטי בגרוש" היה הכינוי
המועדף על מתנגדיהם, אבל כל התהילה-לכאורה לא עלתה להם לראש,
אפילו לא לרגע. כולם קיבלו אותו יחס מהם, את אותה הטפה לחיים
מאושרים שישנו את העולם. כולם שמעו את אותם נאומים שניסו לשכנע
אותם להבריא את העולם, במאמץ משותף. "יחד", הם אמרו, "השינוי
יבוא." אבל כמו שהחברה המודרנית מקימה כוכבים, בונה אותם,
כותבת עליהם שירים, כך גם נמאס לה מההטפות, מהניסיונות לשנות
ומהם עצמם.
ילדי הפרחים הבינו מאוחר מדי שהאוטופיה הזו לא הייתה אלא
אשליה, חלום שהם ניסו להגשים אך לא השיגו דבר מלבד בוז וחשדנות
מצד הסובבים אותם. מדבר כזה הם לא יכלו להתעלם יותר, מההשפלה
בידיעה שהמאבק היה לשווא, כל מי שאי פעם דיברו איתו בז להם
ולמאבקם הנלוז. הם ראו איך כל ההשפעה-לכאורה זולגת טיפה, טיפה
בין אצבעותיהם. כל הכוונות הטובות שלהם נתפסו כתאבת בצע,
כרדיפה אחר הממון והשליטה. כאילו הם פוליטיקאים, או יותר גרוע,
כך התייחסו אליהם. אוטופיה שהתעוותה, הם חשבו בהתחלה, אך מאוחר
יותר הבינו שהכל היה רק הצגה. "דרך הפרחים" שלהם לא התקבלה,
הרצון לשפר נתפס כרוע והושב בכעס שהפך מאוחר יותר לשנאה. אין
מקום לשינוי, הם הבינו בסוף. שנות השבעים חלפו לבלי שוב, לנון
מת.






ותודה לאור ויין - http://stage.co.il/Stories/438512


10.02.06







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדי מרפי.




בוליביה בהומור
שחור (הומור
ממוצא
אפרו-אמריקני).


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/06 16:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די בי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה