הלוך ושוב, ושוב והלוך אני פוסעת בחדר כאחוזת אמוק משגעת אפילו
את עצמי. בראשי מתנהלת שיחה ביני לבין עצמי.
אני מוצאת את עצמי שואלת בשלב מסוים "שיחה עם עצמך שיש בה
שאלות ותשובות זה מונולוג או דיאלוג?"
אני לא מסוגלת לענות לעצמי וממשיכה ללכת לאורכו של החדר.
"אולי תפסיקי לחשוב עליו?" אני שומעת את עצמי שואלת.
"כן קל לדבר אבל איך עושים את זה?"
"אני לא יודעת" אני עונה לעצמי
יופי ממש יופי מצאתי עם מי להתייעץ מישהי שהבעיות שלה זהות
לשלי וגם היא לא פותרת אותן.
"למה את מדברת עם עצמך בכלל?"
"למה את ממשיכה עם זה?"
קיבלתי את העובדה שתפס אותי איזה ג'וק ושהוא לא יצא לי מהראש
ושלפחות אם אני כבר מדברת עם עצמי אז שזאת תהיה שיחה עניינית.
"אח, קיבינימט" אני מקללת בקול שגרם לאמא שלי לשאול מה קרה.
"שום דבר אמא, האצבע הקטנה בפינה של המיטה" אבל זה לא מונע
מבעדי להמשיך ללכת בחדר רק שהפעם עם קצת צליעה.
"רגע תגידי לי, איך אנחנו מפסיקות לחשוב עליו?" אני שואלת את
הצד השני שלי.
"פשוט להחליט, בואי נעשה את זה עכשיו שכל פעם שאת מתחילה בכלל
לחשוב שאת חושבת עליו את נזכרת במה שהוא עשה לך."
"בסדר" עניתי לעצמי.
הפסקתי ללכת בחדר התיישבתי ממול המחשב הוא הועיל בטובו והתחבר
לאינטרנט. שיחות על הכל וכלום התנהלו במשך שעה והצליחו להשכיח
אותו, לפחות במודע. אחרי זמן מה אני מתחילה להרגיש עצבנית שוב,
הרגל מתחילה לרעוד ואני מרגישה שכל מה שאני צריכה זה לקום
מהכיסא ולזוז קצת. אז אני ממשיכה להתהלך בחדר מסרבת לחשוב
עליו.
אחרי כמה ניסיונות שכנוע מצדי המערכת החליטה לשים את פורטיס
צורח ברקע, הוא עושה לי קצת רעש בראש אבל לא בנשמה. חמש דקות
אחר כך אמא שלי באה ולוקחת לי גם את הרעש הזה. אני זורקת קללה
לעברה ולאחר מכן שוב, שקט שחודר לי לורידים ולעצמות.
אני תופסת את חפיסת הסיגריות איתי את המצית ויורדת למטה לנשום
אויר.
ואין לי מנוח ואין לי הקלה והרעש היחיד שקיים הוא הקול השני
שלי שאומר לי
"אל תחשבי עליו, אל תחשבי עליו, אל תחשבי עליו" ואפילו לעצמי
אני לא מקשיבה.
    וחושבת עליו.