בקיצו של החלום מתעורר, לא במפתיע קולך עדיין אוחז בי, החלום
נכנס אל תוך המציאות, עיני רואות באפלוליות והד קולך נמרח עם
האופק.

נשק מלכותי אני. כך החלטתי. אדם שאינו בודד אך עם בעיית שמירת
קשר עם רעים קרובים. בכל הקשור לרגש, אהבה... זה עולם אחר.
כאשר ראשי מתמכר לטעם ולמראה של נסיכה, הכל נהיה שונה. תוך רגע
הכל צבעוני עם כתמים של שחור שמנסים בכל כוחם לחמוק מהשכול
ולחבור אל הצבע. אפשר לומר שמאחורי המסכה מסתתר לעצמו אדם
פסימי אשר הבעת רגשות היא קושי רב. אך לאחר הבעת רגש בודד, שאר
הרגשות נשפכים כמפל בלתי פוסק. כל החשוב לו זה הפרט, וערכו
העצמי כלפי עצמו הוא רדוד ומושפל בעיני אחר, כערום לעצמו
ולכולם.

בחוף הים, ביושבי על החול החמים כאשר עיני נעוצות לכיוון מערבה
וממוקדות באופק האינסופי של הים נקטעה ראות עיני לאדם אשר
בדיוק חצה את החוף למולי. כוחה של הסקרנות מנע ממני להמשיך
להביט אל האינסוף ומשכני לכיוון האדם שקטע את ריכוזי, היא
הייתה כפרח, שפתותיה אדומות כסוכרייה, גופה חטוב ומסורטט
בקפידה, שערה שחור ובו פרח אדום המחמיא ליופייה ועיניה השטוחות
מפוקסות על עיני. מסתבר, בהשערה מופרכת, שבזמן שהתחלתי להסב את
צומת עיני אליה, היא הבחינה בכך ונעמדה קפואה במקום. איני יודע
הכיצד הדבר קרה, כמו קסם, חלום.

מבטי אט אט החל לסמן לה לבוא ולשבת עמי על החול, והיא נענית
להזמנה, היה אפשר לחשוב לרגעים שמוחי שלט במוחה. ישבנו
כשעינינו מביטות במבוכה אחד בשני ולעיתים מביטות באדוות הגלים.
דקות רבות ללא מילה, תזוזה  ואף רמז או התקדמות. חוסר סבלנותי
החל לפקוע אך המבוכה השרויה בי הייתה גדולה מכך ובמקום לפצות
את פי ולדבר לעניין, יצא מפי מלמול  מטופש ומגושם, "אמממ...
ואי... אני שותק", החיוך הממכר על שפתיה מלאות חשק, איני ידעתי
אם חיוכה העיד על כך שהיא ברגע זה נמצאת בדיוק במצבי ובמידה
והייתה פותחת את פיה הדבר היה דומה או שבדיוק להפך. חיפשתי
מקום להסתתר בו.

חלפה לה שעה ואנו עדיין קפואים כאילו חלפו להם רק מספר דקות
קטנות, החמה כבר החלה לשקוע ולטבוע אל  אופקו של הים, מבט
אחרון לפני רדת החמה, חיוך נבוך אשר מסכים לדבר, אשר הולך
להיות, ידינו מתחילות לעשות דרכם אחת אל השנייה עד שהם חבוקות
אחת בכפה של השנייה. שנינו יושבים על חוף הים, חבוקים, וברקע
שקיעה אשר מדמה אותנו לזוג אשר מכיר מימים ימימה, ניחוח של סרט
ישן רץ ומבוכה שלא חדלה.

בנימה ספקנית פקע מפיה הגה אשר פתח את שיחתנו. השאלה הראשונה
שנשאלה הייתה "מה שנינו?" השאלה הלא מובנת החלה להמס את הקרח
שהיינו שבויים בו והחלנו ללעוג לדרמה שחלפה בינינו בשעה
האחרונה, לפתע שתקנו כדומים באפלה, המילים נמוגו, החיוך נספג
במבוכה, עינינו מפוקסות זה בעיני זאת, החיוך המלא מבוכה חוזר
לפנינו ולחיינו סמוקות עד חיוורון, מבטנו מושפל לשנייה קצרה אל
מטה וחוזר ממוקד אחת לעיני השני. ראשנו החלו מתקרבים זה לזה
ומילימטר ושבריר שניה מפריד בן שפתינו. ברוך ובתמימות דעת
שפתינו חבוקות להן כעובר החבוק לרחם אימו, לשונותינו משחקות
להן זאת בזאת ועינינו העצומות נותנות לדמיון לעשות את שלו.
כטלפתיה אשר באה ראשנו החלו לעשות את דרכן לאחור, לשונותינו
מתעגלות לאיטם כאילו ניתקו שני איברים מגוף אחד ושפתינו נקרעות
מעלינו כעובר היוצא מרחם אימו לאור העולם. עינינו אינן
מעוניינות להיפקח וידינו אחוזות בחוזקה כאומרות "לא" לחלום
שרוצה להתנפץ ולתום את דרכו.

12.08.2004