[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר אלוני
/
קיסרית היהלומים

מעבר לזמן ולמימד שלנו, קיים עולם אחר. עולם שנוגע ולא נוגע
בנו. כילדים אנחנו רואים את העולם הזה לפעמים, שומעים עליו
סיפורים. היום אספר לכם את סיפורה של קיסרית היהלומים.

היא מצאה את עצמה אבודה, על אי ריק מאהבה, מחיבוק. בגדיה
מטולאים, ואינה מבינה מה קרה. איך היא הגיעה לכאן? אחרי שנרדמה
על החול, והיא עדיין נהנית לה מהמליחות שבאוויר ומקרני השמש
המלטפות את גופה בסקרנות, התעוררה לחושך.

ריק מוחלט. מחנק. היא מתגעגעת לשמש. גם לחייה הקודמים, רק שהיא
יודעת שהם היו קיימים פעם, אבל כעת היא לא זוכרת איך הם היו.
''מה הייתי שם? הייתי שונה מאיך שאני היום, עם בגדיי המטולאים,
עם הרעב, עם הבדידות, עם הקור?''

''לא, לא הייתי שונה'', היא חשבה. ''הייתי בדיוק כך''. לפתע
נפתחה דלת קטנה, וגמד קטן ואומלל נכנס דרכה וניגש אליה.

''את יודעת שאת שייכת לכאן. שמעתי אותך מקשקשת. את מדמיינת. זה
העולם שלך. התפקיד שלך הוא לשמור על החדר הזה. את מוצבת כאן
בתפקיד חשוב מאין כמוהו. אני אדאג לך לכל צרכייך, אלה שידועים
לי, אבל את חייבת לי לפחות לבצע את תפקידך. אחרת לא תראי אותי
יותר, ותישארי כאן בחושך''.

היא התכווצה לשמע דבריו של הגמד. הוא נראה מסכן, לא מאיים. היא
חשה כלפיו רחמים, הבנה. ''אעשה מה שהוא מבקש ממני. אני באמת לא
רוצה להישאר בחושך המפחיד הזה לבדי''.

כך עברו הימים, והגמד נתן לה גם לצאת לבחוץ, אל הגשם השוטף.
הגשם ניקה אותה, השקה אותה. זה הזכיר לה זמנים שהיא כבר שכחה
מהם. פתאום הגמד הרגיש תקוע לה בגרון. היא התחילה לרוץ.

כך היא רצה, והגיעה אל חוף ים חשוך, החול כיסה את כפות רגליה
היחפות. הים סער וגעש, אבל היא ידעה שזאת הדרך היחידה לברוח
מהגמד. פשוט לתת אמון בגלים, שיסחפו אותה למקום אחר.

היא רצה בינות הגלים, כואבת מהמליחות המתוקה שפעם שטפה אותה
ברוך. נסחפת לה עם הגלים, שוחה קדימה, מתעקשת לברוח.

למחרת בבוקר היא מצאה את עצמה שוב על אותו החוף, והגמד עמד
מעליה וצעק עליה: ''איך העזת להמרות את פי ולברוח ככה? את לא
יודעת שהיית יכולה לטבוע? את לא מבינה עד כמה אני דואג לך
ורוצה בטובתך? מאז שהגעת לעולם הזה אני כאן בשבילך ואת לא
מעריכה את זה. את מזלזלת בתפקיד שאני נותן לך. לא עושה את מה
שאני מבקש. את חייבת לציית לי. אין לך לאן לברוח, כי לא משנה
לאן את תנסי להגיע - אני אהיה שם, מחכה לך עם האהבה שלי. אבל
רק בתנאי שאת תהיי טובה. אם את תהיי רעה את תסבלי. כמו שאת
סובלת עכשיו''.

נכנעת לפקודותיו, נכנעת לייאוש. היא לא הצליחה לברוח. הוא לקח
ממנה כל כך הרבה אנרגיה, וכבר לא נותר לה אפילו צלו של הזיכרון
מהימים האחרים, שבהם הייתה אחרת. שבויה בקסמו של הגמד, היא
הלכה לכל מקום שרצה, עשתה את כל מה שביקש ממנה. גם כשאנשים
בכיכר השוק ראו אותה ואת הגמד, שזקף ראשו כבעלים גאים של יצור
מת, היא לא האמינה שמישהו מהאנשים האלה יציל אותה. הם הגיבו רק
אל הגמד. הגמד ניהל בשבילה את החיים, או מה שהוא קרא לו חיים.

לילה אחד היא חלמה חלום. בחלום הופיע יהלום. יהלום בוהק, ששולח
קרני זוהר אל תוך אפלת חייה. היא חשה, בתוך שנתה, כמו משתחררת
מכבלי עבדותה. מישהי אחרת.

התעוררה בה תבונה קדומה. הופיעה בחלומה זקנה מיושבת בדעתה, נחה
ליד מדורה, והזקנה פנתה אליה: ''קיסרית יקרה, אני יודעת שאת
רחוקה כעת. אל תשכחי מי את. חזרי אל כסאך''.

החלום היה לה מוזר, מפחיד אפילו. ''מי זאת הזקנה המקומטת הזאת?
איך היא קשורה אליי בכלל? מה היא רוצה ממני? שאני אהיה קיסרית?
היא לא יודעת איך אני נראית, היא לא יודעת איך אני מרגישה. היא
לא יודעת איפה אני נמצאת. לא יכול להיות שזאת אני. זה היה סתם
חלום'', היא חשבה לעצמה.

החלום שב והציץ לתוך חייה הריקניים. המוני יהלומים, דמות של
יהלומים שליטפה אותה וחיבקה אותה. דמעות הציפו את עיניה.
הייתכן?

התבונה של הזקנה החכמה הקימה אותה ממיטת חלומה. היא התגנבה אל
החוץ, יודעת שהגמד לא יופיע. הוא ישן. הוא לא יבוא שוב. לא
יכבול אותי יותר. הפעם, התבונה שלה ולא הפחד מהגמד הובילו אותה
אל בית של גבר ואישה צעירים, שנבהלו למראה באמצע הלילה. בכל
זאת, הם הבינו כי זה מרחוק באה, וכי היא במצוקה. הם עטפו אותה
בשמיכה, הלבישו אותה בסוודר רך, נתנו לה לשתות תה שירגיע את
הגרון החנוק מדמעות.

האישה כנראה הייתה קוסמת, והאיש היה כהן או אדם מאוד חכם. הם
הקשיבו לה, נתנו לה הרבה חום והבנה, והחליטו לתת לה מחוכמתם
ומיכולותיהם כדי להוביל אותה בחזרה אל מה שהזקנה סיפרה לה -
שהיא קיסרית. למרות שזה היה נשמע להם מגוחך, הם ידעו שהם
יכולים לעזור לה לפחות להרגיש ככה.

הלילות הארוכים שעברה במחיצתם שחררו עוד ועוד כבלים שהגמד כישף
אותה להיכנס לתוכם. הכבדות שבה היא נשאה את כבליו נעלמה. לאט
לאט הכאב השתחרר. הדמעות על הזמן הקשה שעברה עם הגמד הרגיעו
אותה יותר מאשר הכאיבו לה. היא הבינה שהכאב הוא ידיד, שהוא
התבונה. שהוא מנחה אותה אל האמת.

הבזקים מחייה האמיתיים של הקיסרית חזרו אליה. היא נזכרה בחג
התותים שבו היא פיזרה לכל הכיוונים תותים מתוקים, אכלה
והתלכלכה והייתה מאושרת. היא זכרה את אהובה, איך פיתתה אותו
והעניקה לו מחומה ומאהבתה. איך הכול היה אדום וטוב. עוצמה
חלחלה אליה. היא חשה שהיא יכולה כבר לצאת לדרך.

בצער היא נפרדה מהאיש ומהאישה, שציידו אותה בכל דבר שהם יכלו
כדי שיהיה לה קל לחזור אליהם אם תזדקק לכך - כדי שהיא לא תאלץ
לשוב אל הגמד האומלל - ונתנו לה גם כנפיים, שהיו פרי עבודתו של
האיש. הוא עבר עליהן המון זמן, והאמין בחוכמתו שהכנפיים
מסוגלות לקחת את הלובש אותן לאן שרק יחפוץ.

הקיסרית לבשה את הכנפיים. בכוח מחשבתה ואמונתה היא החלה לרחף
באוויר הצונן של הבוקר, השמש חייכה אליה בינות לעננים והזוהר
שוב שטף את לחייה הדומעות. היא חופשיה.

בדרכה, היא עדיין לא ידעה איפה המקום בו הייתה קיסרית. לכן היא
עשתה עצירות, נחתה לפעמים על הקרקע כדי לנוח, כדי לשתות ולאכול
מפירות היער ומהאגוזים שהסנאים הקפיצו אליה. מאכלי תאווה.

היא חשה שלווה, ובלילות היא הייתה מדליקה לה מדורה ויושבת
להתחמם לאורה. זה הזכיר לה את הזקנה, אבל גם את עצמה, במקום
אחר, יושבת כך בדיוק. נהנית מהלהבות המרצדות, הבוערות בנשמתה
ומזכירות לה שהיא חיה.

בתום מסעה הארוך, בו למדה מחדש על עצמה והחזירה לעצמה כוחות
מופלאים ששכחה שיש לה, היא הגיעה למקום חדש. מרתק. האנשים
במקום הזה התגעגעו אליה, אבל היא לא זכרה אותם. מרוב אנשים
שהתקהלו סביבה, היא התעלפה.

היא התעוררה על מיטה רכה, הרגישה את הניחוחות הטובים באוויר,
וראתה מעליה את הזקנה, שעזרה לה להישיר מבט אל ההיכל. היא
התיישבה על מיטתה, הזדקפה, וראתה איך היא כולה נוצצת, בגדיה
יהלומים, שפתיה קרני אור. היא עדיין לא האמינה שהיא שייכת
לכאן. היא בכתה. הזקנה חיבקה אותה, ואמרה לה: ''היום את יודעת
את האמת. הלכת אל המסע שלך, אל מסע הימים, כי שכחת שאת אמורה
להיות כאן. נתנו לך תפקיד, כשאת זו שיודעת מה תפקידך. נתנו לך
חיים, כשכבר היו לך חיים משל עצמך. עכשיו את מוכנה להיות
הקיסרית של היהלומים. את כולך שופעת בהם. יש לך יהלומים מכל
הצורות, את מקבלת אותם ללא כל תנאי, מאביך היושב במרום, ואת
מעניקה אותם באושר רב לאנשים שמעריצים אותך ומחכים לראותך שוב.
הם כולם מחכים לך בהיכל. את רואה אותם?''

הקיסרית הייתה צריכה למצמץ בעיניה, לבכות עוד כמה דמעות
אחרונות, ואז ראתה המון של אנשים מביטים בה בהערצה ובתקווה,
מחכים שיהיה לה טוב. היא חייכה אליהם, ולבשה את הכנפיים.

''כעת אני יודעת את האמת. התגעגעתי אליכם ואני יודעת שחסרתי
לכם. אני כאן''.

ואז, ילד קטן צץ מההמון, רץ אליה ועלה אל כסאה. הוא חיבק אותה
וליטף את דמעותיה. הקיסרית חיבקה אותו חזק בחזרה, ונשקה לו
נשיקת יהלומים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיונז זה קול!
גם לעיזים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/2/06 15:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר אלוני

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה