אתה פותח מוזיקה בחצות
ושומע מטאל רעש סוף העולם
הראש שלך טעון ב-מילא,
כי שתית ואתה עצבני,
והמוזיקה גורמת לך לרצות לעשות דברים רעים
אבל אני לא אדם רע, אתה אומר לעצמך,
לפחות לא בדרך כלל
לכן במקום לעשות - אתה מדמיין
אתה כותב סיפור או שיר מעורר אימה
מקברי, מזוויע
המתאר עולם אלים, נואש ומסויט של חולה נפש
פסיכופט אובדני

לא הרגת אף-אחד, לא פגעת באף-אחד,
ולמעשה אנשים אפילו נהנים מהיצירה שלך ומחלקים מחמאות
למרות שהיצירה רעה-רעה-רעה, לא מבחינת איכות
אבל כולם יודעים שעדיף לעשות את זה ב-כאילו,
אם אין ברירה, מאשר בחיים האמתיים
יש כאלה שפוחדים מהראש שלך,
כי הראית להם מה יש בראש שלך
והם פוחדים כי הם חוששים שאתה גולש לזה גם במציאות
אבל במציאות אתה זקן חביב וחלש, אוהב אדם,
בעל חוש הומור חד ושנון,
ואילו ביצירות אתה מכונת מלחמה של נקמה באנושות

מה הם עשו לך שיש לך את זה בתוך הראש?
מה שעושים לכולם, אבל הם לא מראים,
כי הם מתביישים, כי הם רוצים שיחשבו עליהם מחשבות טובות
אבל אחרי שקראת את הספרים הכי אלימים ומזוויעים של סטיבן
קינג,
והבנת שהבן-אדם לא פוחד שיחשבו שהוא מפלצת,
קיבלת השראה, כי באמת סטיבן קינג לא מפלצת,
הוא נורמטיבי לגמרי,
הוא רק עושה מה שמעטים מעיזים,
להתחבר לחיה שלו לא כדי להזיק,
אלא כדי שהיא תיצור בשבילו יצירות דם וזוועות

ואם לסטיבן קינג שיש לו שם עולמי לא אכפת,
למה לך הקטן יהיה אכפת - מה שיגידו עליך
עדיין לא הושיבו אדם בכיסא חשמלי בגלל מחשבות,
לפחות לא בחברה מתוקנת.