סינגוניום הוא צמח חביב ששפעת עליו הירוקים לבנים מפארת בתים
רבים. כשראינו אותו לראשונה במשתלה, נוצר איזה קליק מידי ביננו
לבינו. משהו בדוגמת העיגולים הלבנים שעל עליו הירוקים, הזכיר
לגוסטי אשתי עיניים עצובות של גור בכלביית צער בעלי חיים והיא
נשביתה בקסמו של הצמח. את המשתלה עזבנו נרגשים כשבידינו תינוק
סינגוניום מחותל בנייר אריזה חום עם סמל המשתלה.  
אחרי לא מעט התלבטויות החלטנו למקם את הצמח החדש במקום בולט
בסלון דירתנו. קיוינו ששם, בשמש הלא ישירה כהגדרת הגננים, יוכל
הסינגוניום שלנו לגדול ולהתפתח ולהביא עלינו שפע של נחת למול
מבטי הקנאה של אורחינו.

עברו חלפו להם יומיים שלמים ובשבת קפצו אלינו הווייסים לביקור
קצר. טוב, לא בדיוק, כי כנהוג אצלנו ה"קפיצה" הזו הייתה פרי
תיאום ותכנון כמה שבועות מראש באינספור שיחות טלפון בין גוסטי
אשתי לגברת וייס. גם על ה"קצר" אפשר להתווכח מאחר והביקור החל
לצלילי מכונת הכתיבה של  יומן השבוע והסתיים לא לפני שדי זהב
שאג את ה"שבוע טוב, אליהו הנביא" שלו במוצאי אותה שבת. אבל לא
אורך הביקור הוא שייזכר מהביקור הזה. גם לא מבול הבדיחות
ברומנית שוטפת שהעטיר עלינו מר וייס לאורך אותו ביקור. המפגש
החברי עם  הוייסים ראוי לציון רק בשל הדורון שהביאו עימם.
"משהו קטן" כדברי הגברת וייס. היה זה סינגוניום נוסף ומיותר
בהחלט, שהיה כלוא בעציץ פלסטיק פשוט. אני וגוסטי אשתי החלפנו
מבטים שמשמעותם "מה אנחנו צריכים עוד דופליקט" אבל הגברת וייס
דווקא צהלה מאושר כשראתה שיש לנו כבר אחד כזה בדיוק. החברה הזו
בטח תעשה לשניהם רק טוב, היא גיחכה.
דיקלמנו באוזני הוייסים את ה"באמת לא הייתם צריכים" המתחייב,
והודינו להם על שהעשירו אותנו בצמח אופנתי כל כך. גברת וייס
שאלה צוהלת אם הסינגוניום שלנו זכר או נקבה כי לדבריה זה שלהם
הוא מהמין הנקבי. השבנו לה שלא פשפשנו באבריו המוצנעים של הצמח
ומיקמנו את זה שלהם בצמוד לשלנו. בליבנו פנימה קיווינו
שהסינגוניום שלנו יפרח ויתעלה ויתהלל על זה של הוייסים. וכל
זאת למה? כי ברומנית המצוחצחת שלהם נהגו הוייסים להקניט אותנו
בכל דבר וענין. על כך שהם מבוקרשט הבירה ואנחנו מכפר קטן במזרח
רומניה. על כך שמר וייס מהנדס עם דיפלומה ואני רק טכנאי.
ואפילו על כך שהם ניצולי מחנה אושוויץ הנחשב ואנחנו רק
מטרנסניסטריה, וכך הלאה. לפיכך שמנו מבטחנו בסינגוניום שלנו
שיכה את שלהם שוק על ירך וישיב לנו מעט מכבודנו האבוד.
אלא שתקוות לחוד ומציאות לחוד.

כמה ימים לאחר אותו ביקור, שאלה אותי גוסטי אשתי אם גם אני
סבור שמשהו לא טוב עובר על הסינגוניום שלנו. למען האמת הייתי
עסוק אז בענין קצת פחות חשוב כמו טיפול בסדקים שנבעו בגג
הבניין אבל משעלה החשד, עזבתי הכל ומיהרתי לצמח. ניגשתי אליו
כמו פרמדיק הניגש לפצוע, הבטתי בו במבט חומל ולא הייתי בטוח.
עליו נראו רפויים במקצת לעומת הסינגוניום השני, אבל אולי אני
טועה? אחכה עוד יום ואסתכל עליו מחר, אמרתי לגוסטי אשתי, אם יש
בעיה היא תבלוט מחר יותר.
למחרת, הפער שבין שני הצמחים כבר היה ניכר לעין. זה שלנו היה
שחוח ועליו נפולים. לעומתו, הצמח של הוייסים ניצב תמיר ויציב
כמו להכעיס. גוסטי, ווי הב אה פרובלם, שאגתי לעברה. הצמח זקוק
לחיזוק. בצהרי היום התייצבתי במשתלה ורכשתי חפיסת מינרלים
לחיזוק. מוצר מופלא, הבטיח הגנן בעודו מכניס את התרופה לשקית.
בבית פתחתי בזהירות את המוצר והעריתי את תוכנו לאדמה בזהירות
שכזו, כאילו וביהלומים המדובר.
עוד יום ועוד יומיים עברו ובמקום להחלים, פיתח הסינגוניום שלנו
מן פריחה חומה בקצות עליו. שיערתי שמדובר בבעיה של השקיה,
ומיהרתי להכפיל את כמות המים שמזגתי לעציץ של יקירנו. והעציץ
של הוייסים? מעשה שטן, נראה שיא הבריאות. עליו נצצו בירוק בריא
ונצר קטן נראה במרכזו.  הענשתי את זה של הוייסים בהפחתת שליש
מכמות ההשקייה. נראה אותך עכשיו, החצפתי לו פנים.
שבוע עבר, ומצב הצמח שלנו הורע. הכתמים החומים התפשטו על פני
עליו והירוק נעלם מהם כמעט לחלוטין. מראהו היה כשל זקן המדדה
על מקל בדרך לקופת החולים. לעומתו, הצמח של הוייסים שגשג. עלה
חדש צמח בו ועליו בהקו מבריאות.
בלית ברירה לקחתי את הסינגוניום החולה לטיפול בידי מומחה.
בזהירות רבה הסעתי אותו למשתלה תוך שאני מקלל כל במפר בדרך
ומביט בחשש למושב האחורי כדי לוודא שאף עלה לא נשר מהקפיצות.
במשתלה הצגתי את הפציינט בפני קונסוליום אגרונומי שכלל את הגנן
ועוזרו.  צריך להחליף את האדמה ולהפחית בהשקייה פסק פרח הגננות
בעוד הגנן עצמו מהנהן בהסכמה. קיבלתי בהכנעה את האבחנה והבטתי
בשוליית הגננים כשהוא שולף בזהירות את הצמח מהעציץ ושותלו מחדש
באדמה טריה. השורשים דווקא נראים במצב טוב, ניחם אותי הגנן
שהשקיף על ביצועי עוזרו מן הצד. ודאי, אישרתי באזניו כאחד
שמבין, אחרת לא הייתי טורח להביא אותו אליך.
החזרתי את הצמח החולה הביתה.  בערך אותו הזמן בסינגוניום לבית
וייס הנץ לו פרח אדמוני ויפה.  הצעתי לגוסטי אשתי שאשפוך על
האשמדאי של הוייסים מעט חומץ ואז נראה אותו, אבל היא הניאה
אותי מתוכניותיי הזדוניות.
כשהצמח של הוייסים הוציא עוד ועוד פרחים, זה שלנו כבר שכב לו
פרקדן בפישוק איברים מוחלט. בשלב זה העניקה לו גוסטי אשתי חסד
אחרון והשליכה אותו אחר כבוד לפח האשפה. הקץ ליסורי סינגוניום
צעיר והוריו.
בפעם הבאה שהוייסים באו לפטפט אתנו ברומנית, סיפרנו שהעציץ
שלהם לא החזיק מעמד. הם ממילא לא ידעו להבחין בין השנים.

אם הגעתם עד כאן בידיעה שענינו של הסיפור הוא ביחסינו עם
הוייסים, הרי שפספסתם דיאלוג בשפת הצמחים.

מיקרא מפורש:
צמח שחוח ועלים נפולים - זו קריאה לעבר הצמח השני, בסגנון של:
"היי בובה, יש מצב?"
צמח תמיר ויציב - זו התעלמות שמשמעותה: "יאללה תתחפף, אתה לא
בליגה שלי."
פריחה חומה בקצה העלים - אמירה של "אל תראי אותי כזה, אני מוכן
לוותר על כלורופיל בשבילך".
עלים נוצצים ונצר קטן - מה באמת?
כתמים חומים מתפשטים על העלים - "הנה קחי עוד, תראי איך אני
לארג' איתך".
עלה חדש - "יאללה בסדר, אני שלךָ".
הפרחת פרח אדמוני - "נו בַּאבּי, מה קורה? תראה איך אני מתקשטת
בשבילך".
שכיבת פרקדן בפישוק איברים - "עזבי, תמצאי לך מישהו אחר, קפצתי
בשבילך מעבר לפופיק. אני גמור".
הפרחת עוד פרחים - "נשמה שלי, אל תלך ממני. תמיד אזכור אותךָ".