"סליחה, למה יש גפילטע על הגג?"
"מה?"
"גפילטע, גפילטע פיש; יש לכם גפילטע פיש על הגג."

גבריאל עבד בבית ביאליק כבר שנתיים ואף פעם לא ראה גפילטע פיש
על הגג. כשהוא התחיל את התואר הוא מצא דירה מדהימה להשכרה
ובערך שבוע אחרי שעבר לשם ראה מודעת דרושים בבית ביאליק:
"דרושים עובדים בבית ביאליק, עבודה דינמית במשמרות ערב ובוקר.
רבקה: 03-1415926"
הוא לא היה צריך לעשות יותר מדי בעבודה. הוא הגיע בבוקר או
בערב, לפעמים ישב בקופה ולפעמים עזר בשימור הבית (כשרבקה
המנהלת של הבית ביקשה או הרשתה לו). לגבריאל היה חלום ישן
ללמוד לתקן שעונים אבל בקושי את שעון היד שלו הוא ידע לתקן.

"אדוני?"
"כן, כן. אתה יכול להראות לי?"
השניים יצאו לכיכר ביאליק, הלכו מסביב למזרקה ועמדו עם גבם
לבית העירייה. "אתה רואה?" אמר האיש והצביע על כיפת הגג הגבוהה
של הבית. על הכיפה, מעט בזווית היה מונח גפילטע פיש אפרורי עם
חתיכת גזר מעל. גבריאל ניקה את משקפיו במחווה שלא באמת הייתה
נחוצה .
"אה. מה אני אגיד לך? איך אמרת שקוראים לך?"
"אלכס גרין" השיב האיש עם הכובע.
"אני אמסור למנהלת. שוב, תודה רבה לך." "אין בעיה, חג שמח."
לגבריאל לא היה מושג מה לעשות.

"רבקה, את ראית מה יש על הגג?"
"על הגג? לא." "בואי לראות" השניים עלו לגג, גבריאל פתח את
התריסים והתבונן כדי לראות האם אפשר להבחין בגפילטע. "הנה,
אפשר לראות" רבקה רכנה מבעד לאדן החלון והסתכלה למעלה. "אין לי
מילים. לך הביתה, אני ארים כמה טלפונים." היא הייתה מאוד
מבולבלת לנוכח המחזה האיזוטרי.

גבריאל חזר לביתו. הוא פתח את החלון וניסה לראות את הגפילטע
משם אבל עץ התות עמד בקו הראייה. למרות שזה היה שונה לגמרי, זה
הזכיר לגבריאל את הפעם ההיא שבה היה ברווז צהוב וגדול על גג
בית העירייה החדש.

למחרת בצהריים גבריאל הגיע לעבודה ומצא את רבקה מתווכחת עם
מישהו בטלפון -
"אדוני! זהו אחד הנכסים החשובים של העיר! אתם לא יכולים לפנות
את אחד המנופים האלה של הדגלים?!" היא לקחה נשימה עמוקה, "אני
מבינה. חג שמח גם לך".
"העירייה אומרים שהם יוכלו לשלוח מישהו עוד שבועיים. שבועיים!
אני צריכה לחשוב קצת. תתחיל להסתובב בבית, תראה אם יש משהו
שצריך אותך".
דווקא היום שום דבר לא היה צריך אותו, אילולא היה גפילטע פיש
ענקי על הגג זה היה יכול להיות יום רגיל לגמרי. גבריאל ישב
באחד החדרים והחליט לנצל את הזמן כדי לעשות כמה תרגילי בית.
הערב ירד וגם אחד הבניינים ממול קיבל גפילטע זמני משלו על הגג.
גבריאל ארז את חפציו וניגש למשרד של רבקה וכשראה שהיא לא שם
לקח את המפתחות וסגר את הבית. הוא ניגש לביתו שעמד ליד הכניסה
האחורית, עלה במדרגות ופתח את הדלת.

"הפתעה!" הסלון היה מלא באנשים - זאב, נעמה, ספיר, אמוץ,
עמליה, גבע והשותף של גבריאל יששכר. ואכן גבריאל היה מופתע, את
יום ההולדת שלו הוא חגג במועד הנכון עם ספיר לפני שבוע אבל הוא
כבר התרגל לזה.
מסיבת ההפתעה היתה דבר חדש.
גבע הפעיל את נגן הדיסקים שהתחיל לנגן את האלבום של "הקניבלים
הנאים והצעירים" וזאב אמר שהוא הכין "פצצה של סלמון". אחרי
שכולם אכלו ושבעו גבריאל התיישב על הכורסה שלו וכולם התחילו
להקריא ברכות (גבריאל הוא לא טיפוס של מתנות). לא היה לו נוח
לראות אנשים מחמיאים לו מולו. לקרוא ברכות זה טוב ויפה אבל
לקבל אחת ארוכה לפנים זה עניין אחר, הוא אף פעם לא יודע מה
לעשות.
לפעמים יש ברכות שלא גורמות לו להרגיש ככה. זה נחמד לקבל ברכה
כזו כי היא מגיעה ממישהו שבאמת אכפת לו.
גבע שם עוד איזה אלבום והחגיגה נמשכה.
יששכר ואמוץ שיחקו שש-בש. אמוץ הכריז את המספרים שיצאו לו
בפרסית אז היה אפשר להבין שהוא מנצח. זאב, נעמה, עמליה וגבע
חצי צפו במשחק וחצי דיברו על כל מיני דברים.
גבריאל דיבר עם ספיר ולא היה מרוכז בהתרחשות סביבו.
"גאלה!" צעק אמוץ על יששכר, נעמה התפקעה מצחוק.
"את לא תאמיני מה קרה לי בעבודה" התחיל גבריאל לספר לספיר
"מישהו שם גפילטע פיש על הגג". ספיר הרימה את גבותיה, חייכה
וגיחחה קצת. "אתה צוחק" "ככה את מכירה אותי?" "אתה צודק." "את
רוצה לראות?".
אמוץ ויששכר התחילו משחק חדש.

גבריאל וספיר התגנבו בשקט החוצה. הם עברו את המזרקה, "אני לא
מאמינה. אפילו גזר יש שם." "כן, זו ממש בעיה. בעירייה אמרו שהם
יוכלו להביא מנוף רק אחרי יום העצמאות." "אתה אוהב גפילטע,
נכון?" "נכון" "אז יש לי רעיון. לך תביא מזלג ותחזור לפה עוד
חמש דקות, אני צריכה להביא משהו".
גבריאל התגנב בשקט לבית שלו, הביא שני מזלגות, לא יותר מדי
גדולים עם עיטור נחמד בקצה הידית וחזר לכיכר.
הוא ישב על יד המזרקה והתבונן בדגי הקוי ששחו בה לאור הירח.
מאז שהעבירו את הפסיפס למזרקה שבתחילת שדרות רוטשילד היא לא
נראתה אותו הדבר אבל  הבניינים סביב שימרו את התחושה הנעימה.
גם הגפילטע זרח כמו ירח שני והגזר נראה כמו מכתש פגיעה רגיל
וכתום.
ספיר התקרבה למזרקה ובידה צנצנת, "הבאת את המפתח?". הם נכנסו
מהכניסה הראשית, עלו לגג ויצאו למרפסת. ספיר פתחה את הצנצנת
וגבריאל צחק. הוא כבר הבין מה ספיר מנסה לעשות אבל להביא חזרת
זו רמה אחרת לגמרי.
"את ראשונה" "אני לא ילדת היום הולדת" "את יודעת טוב מאוד
שהיום לא יום ההולדת שלי" הם חייכו.

השניים טיפסו על הגג והתחילו לאכול את הגפילטע פיש הענקי.
גבריאל תמיד חשב שגפילטע זה כמו ימי שלישי, הם טעימים רק כשאתה
אוכל אותם (ימי שלישי הרגישו לגבריאל כאילו הם קיימים רק כאשר
היום יום שלישי). מדי פעם, בין ביס לחזרת צחקו ספיר וגבריאל
לנוכח המחזה הסוריאליסטי.
אחרי יותר מדי זמן הם סיימו את הגפילטע, שיכור מחזרת פלט
גבריאל כמה מילים - "קן לגפילטע בין הגגים, ובקן שלוש גזרים".
ספיר, מדושנת מגפילטע החזירה "שלושה, בדאלק" וחייכה.

הם ירדו מהגג וגבריאל נעל את הבית; בשמים היה אפשר לראות רק
ירח אחד, בלי אף מכתש כתום. ספיר ליוותה את גבריאל עד לביתו
ולאחר שנפרדו צעקה לו מרחוק "מזל טוב!", גבריאל חייך ונכנס
הביתה. הוא הרתיח את המים בקומקום ונכנס להתקלח. כשהוא יצא
מהמקלחת, עטוף בחלוק, הוא הכין לעצמו תה והתיישב על הספה.
שתה וחשב.

למחרת בבוקר גבריאל הגיע לעבודה ושמע את רבקה מדברת עם העירייה
בטלפון "שלום, זו רבקה פרנקל מבית ביאליק, התקשרתי אתמול בנוגע
למנוף. כן, הגפילטע פיש. התקשרתי להודיע שאנחנו כבר לא צריכים
מנוף, הבעיה נפתרה. חג שמח גם לך אדוני".
גבריאל הלך לקופה והמתין למבקרים הראשונים של היום, והם הגיעו,
לא מודעים למה שהתרחש  אתמול.

אחרי שהוא סיים את המשמרת גבריאל החליט ללכת לאוטובוס דרך רח'
טרומפלדור. גבריאל אהב להיכנס לבית הקברות מדי פעם ולהניח
חלוקי אבן על המצבות, גפילטע זעירים על גגות שיש, אבל עכשיו לא
היה לו זמן. הוא עבר ברחוב מהורהר ופספס מודעה שהייתה תלויה על
אחד העמודים -
"אבדו 25 ק"ג גפילטע פיש. פרס יינתן למוצא הישר טל':
052-7182818"