אבא נהג לקחת אותנו לטיולים בשבתות, עם הסוסיתא סטיישן שלנו.
הסוסיתא הייתה פשרה. אחרי אין ספור טסטים, כשאבא קיבל סוף סוף
רישיון נהיגה (ונסע תמיד אחרי אוטובוסים, בנתיב הימני, הכי
בטוח), ולמה פשרה? כי הוא היה אדם צנוע. חשב תחילה לקנות קטנוע
כזה, כמו של הדואר בזמנו, מין הכלאה בין וספה לקרונוע, אבל
אמא, שהיה לה פאסון, אמרה שלא תעלה על קקנוע כזה, והתפשרו על
סוסיתא. היה לנו מסלול קבוע. עוצרים לאכול סנדביץ' בגינה
ציבורית בקיסריה ואת הפולקע אכלנו בראש הנקרה. ככה תמיד. הוא
לא הכיר מסלולים אחרים. והקאנו, כמה הקאנו. האוטו היה מלא.
שלושה מקדימה - דודה חיה ישבה עם התינוק שלה מקדימה,  ליד אבא.
באמצע אמא ועוד שני דודים ומאחור, בבגאז' ישבנו שלושה ילדים,
הפוך, נגד כיוון הנסיעה. הקאנו כל הדרך, כי היה צפוף והסוסיתא
קפצה כמו גמל עצבני. אבל הכי אהבתי להקיא באוטובוס מספר 61,
כשחזרתי עם אמא מתל אביב. בדרך חיכיתי עד שהאוטובוס נכנס
לארלוזורוב המפותל. שם, מהסיבובים בכביש, זה עלה לי... וידעתי
- תכף מגיעים לקיוסק עם הסודה שאהבתי. איך שהאוטובוס התקרב
לקיוסק, המעיין פרץ החוצה והנהג עצר ליד הקיוסק, שם אמא שטפה
לי את הפנים וקנתה לי סודה. יום אחד נסענו עם הסוסיתא בכביש
החוף וראיתי שמחוג הספידומטר מטפס לשבעים קמ"ש.  כמובן
שהתרגשתי, כי לא כל יום אבא טס במהירות כזו. נתתי לאלי, אחי,
מרפק בצלעות ולחשתי "אבא נוסע על שבעים!!!". לאמא הייתה שמיעה
טובה ומיד אמרה לאבא בקול סמכותי, "שרגא, תוריד את המהירות",
והוא הוריד את המהירות. אבא היה מאד זהיר ולא סמך על
הטכנולוגיות בסוסיתא. תמיד כשחנינו לאכול את הסנדביץ', או
הפולקע, כשפתח את דלת הבגאז', היה לו קרש ששמר במיוחד, אותו
הניח באופן שתמך בדלת תא המטען, כי אחרת הדלת תיפול ותהרוג לו
ילד. כיום, כשאנחנו מבקרים בראש הנקרה, אני לא רואה ים ונקרות,
אלא פולקע ענק, שמביט בי בגעגועים.