[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא נו באמת
/
סבא שוּלץ

תרגיל רביעי - קונפליקט בדמות.

סבא שוּלץ / גיא נו באמת

- "סבא, זה נגמר. תפסו את המנוול שרצח את סבתא בשואה."
- "אוי אלו חדשות נפלאות! אני לא מרגיש טוב."
- "באמת? מה אתה מרגיש סבא?"
- "מי... מי אתה?"

טום לא התרגש. הוא ידע שהזקן כסוף השיער לא יזכור מי הוא,
בדיוק כפי שקרה בכל אחד משלושים וּשניים הימים המזדיינים
האחרונים, אז התברר שלמר שולץ - הזקן החביב והדמנטי ממעון
"סאנשיין לקשיש" שבנייסוויל, פלורידה - יש משפחה בישראל.

המשפחה הראתה את כל המסמכים הדרושים, והוכיחה כי הם אכן צאצאיו
החוקיים של מר שולץ החביב, ועל כן, לפי חוק, הם רשאים לבחור
לטפל בו בישראל. משפחתו העשירה של טום החליטה שברצונה לעשות
זאת, וטום, הנכד הצעיר והנאמן בן ה-30, היה זה שנבחר לעזור
לסבא להגיד "להתראות" לחיים באמריקה, ולטפל בכל מה שכרוך לקראת
המעבר לארץ. השפה לא תהווה בעיה שכן הם יצמידו לו מטפלות
דוברות אנגלית שוטפת, הם ידאגו לכל צרכיו הרפואיים, ובעיקר -
יטפלו בכל הבירוקרטיה בעצמם, מה שחסך הרבה מאוד ניירת והתעסקות
להנהלת המעון, ששמחה על כך.

טום שהה במלון בדרגת ארבעה כוכבים, סביר יחסית למה שאפשר למצוא
בעיירה אמריקאית בת כשניים עשר אלף תושבים - ואשר אִפשר לפחות
תקשורת ווי-פיי רציפה מהחדר עם הארץ בענייני עבודה בערבים,
וכדי לחלוק את אירועי היום עם עוד מישהו.
מדי בוקר היה נוסע לבית האבות לבקר את מר שולץ.

לכל מי שציפה לסגירת מעגל מרגשת בין הנכד טום, לבין הדייר
הוותיק מר שולץ, ציפתה אכזבה מרגשת, מפני ש... אתם מבינים, מר
שולץ באמת כבר לא זכר המון דברים. זה התחיל כנראה קצת אחרי
המלחמה, כשברח בפחד מאירופה הפצועה, והתמקם בארצות הברית.
הוא כלל לא זכר אפילו שיש לו משפחה!
על כן, טום לא ידע כיצד עליו לפנות אליו בתחילה, ולמען האמת גם
הרגיש שדי כפו עליו את ה"תיק" הזה (ולא עזרו הפצרותיו שהוא
מעדיף לעשות דברים אחרים, כמובן) - אך נראה היה שמר שולץ מתחבר
מאוד למילה "סבא", ולכן טום החליט שכך יקרא לו. אם זה מה
שיעזור לזקן להיזכר? למה לא.

המילה "משוגע" תהיה אולי פוגענית, ועל כן נאמר רק כי סבא שולץ
הגיע - ובכן... מעט "שונה" לאמריקה לאחר התלאות שעבר באירופה.
בשלב מסוים, טום לא פסל שייתכן ועוד הרבה לפני שהגיע לארץ
האפשרויות הבלתי מוגבלות, משהו בו נשבר ורוב עברו נמחק
מזכרונו.
השואה. זה היה הנושא היחידי עליו יכל לדבר, ומדי פעם גם על
אהובתו מהתקופה, וילדותו השמחה בגרמניה. שְאלוּ את מר שולץ מה
הוגש לארוחת הבוקר והוא לא ידע לענות לכם, אך שאלו אותו כמה
זרם חשמלי עבר בגדרות בבירקנאו והוא יפרט לכם עד לרמת האמפר.

טום היה סבלני מאוד עם סבא שולץ, יותר מאשר שחשב שיהיה. בכל
פעם כשפתח בשיחה עמו, היה מר שולץ מברך אותו בברכות מנומסות,
דורש בשלומם של אנשים שוודאי היו שייכים לחייו הקודמים, ולאחר
שקיבל את כל התשובות שטום יכל לספק, היה הסבא החביב מצליח
למצוא הקשר לסיפור על השואה, והמלחמה, ועל אושוויץ ועל
בירקנאו.
בכל פעם מחדש, ולכל מי שחפץ לשמוע, סיפר סבא שולץ בפרטי פרטים
כיצד הגרמנים התעללו, שרפו, ירו ורצחו, ואיך מדי יום לא היה
יכול לדעת האם יהיה זה יומו האחרון עלי אדמות. הוא סיפר כיצד
הייאוש שלו היה גובר לפעמים כל כך עד כי הרצון להתאבד היה גדול
מכל דבר אחר, וכאילו בכדי לעודד זאת, הציבו אותו במציאות אחרת
לחלוטין מזו שהכיר במשך שנים ארוכות כילד בגרמניה.
הרצון להפסיק לחיות - זה באמת היה ה"פתרון הסופי". עבורו
לפחות.
הוא היה גאה ששרד את זה, עם מספר על הזרוע כדי שיוכל לספר
לעולם.

מתישהו, קצת לפני שהרוסים שחררו את אושוויץ, סבא שולץ נמלט
מערבה שכן שמע כי הרוסים גרועים כמעט כמו הגרמנים, ובסופו של
דבר, תחת זהות חדשה, הצליח בדרך לא דרך להגיע לארצות הברית.
טום לא ידע בדיוק מה עבר על סבא שולץ בין השנים הללו - מאז ועד
היום, ובעצם - הקשיש עצמו כנראה כבר לא יודע בוודאות מוחלטת,
אז סביר שאפשר או להתרגש, או פשוט להגיד תודה על כך שיום אחד
מישהו גילה שהוא בחיים והחליט להביא אותו לארץ ישראל, לשם הוא
שייך.

טום השתדל מאוד להתעניין בסיפוריו של האיש, ולמרות ששמע את
רובם אינספור פעמים, היה מתעמק בהם, מוודא שהבין כל פרט, ושואל
שאלות מכווינות בזהירות. לפעמים היה גם מנסה להראות לו תמונות
מתקופתו באושוויץ שנשלחו עמו מהארץ, אך סבא שולץ פשוט לא יכול
היה להביט. הוא תמיד היה פורץ בבכי ומקנח את אפו השמנמן והורוד
בממחטה הפרחונית אותה הרבה למולל כתינוק. הוא לא הצליח להתמודד
איתן, וצוות המרפאה - האחיות השחורות וההיספאניות בעיקר, היה
מתערב לפעמים, שואל מה מסעיר כל כך את סבא, וטום תמיד היא
סימפטי ומנומס, מחזיר את התמונות לתיקו.
מתישהו הזקן ירגיש יותר בנוח, קיווה כל פעם מחדש. יש עוד זמן.

ובכל זאת, סבא שולץ הרבה לדבר על החיים במחנה. הוא לא רצה לדבר
על הצריפים, או הצפיפות, והוא לא הזכיר את הרעב, למשל, אך יכול
היה לתאר בפרטי פרטים סיטואציות נוראיות, כמו כיצד עדרים שלמים
של תתי אדם, כביכול, היו מביטים בשומרים המתחלפים במגדלי
השמירה החמימים שלהם, בזמן שהם קופאים להם בעצמם ברחבות, בוהים
בהם בעיניים מתות ותוהים - כיצד זה ייתכן שאנשים, אולי בני
גילם, יכולים להתייחס כך לאנשים אחרים ולו רק בגלל הבדלי דת,
גזע או מולדת?
הוא זכר את המבטים סביבו, כמהים לחום, למזון, ואין בכוחו לעזור
להם, אין בכוחו לעזור לעצמו, והמדים האלו... כמה שהוא שנא את
המדים האלו. למעשה התמונה השנואה ביותר על סבא שולץ הייתה
במדים הלא נוחים שקיבל כשהגיע למחנה. הוא צולם שם במבט מבוהל
ומפוחד, מיד ממלא פקודות של מישהו אחר שלא הכיר, במדינה אחרת,
במקום הכי נוראי שבני האדם המציאו אי פעם עלי אדמות.

טום לא הצליח להבין אם מה שחש כלפי האיש הוא רחמים, או משהו
אחר. הוא גדל ללא סבא הרי, ותהה כיצד היו נראים חייו לו מר
שולץ היה ממלא את התפקיד הזה בהם.
סבא שולץ גם היה כל כך חביב, שזכרונו הלא מתפקד גרם לטום
להרגיש אפילו יותר ויותר נינוח לצידו. טום נפתח גם הוא, וכשלא
היה עסוק בלהקשיב לסיפורים ולנתח אותם, היה מספר לו על חייו,
על העבודה המתישה, על כמה היה רוצה להשתקע, למצוא אהבה, ובעיקר
להפסיק לנסות ולהוכיח משהו למישהו. בעבודה או בחייו.
הוא שיתף אותו בשחיקה המתמדת, הלחצים, וכמה היה רוצה לצאת
לחופשה שלא תיגמר.
מר שולץ היה מטקס לו עצות אוניברסליות, ואז עובר לספר על אשתו,
ועל כמה אהב אותה, וכיצד לא יכל להציל אותה, חרף עידודיו
השגרתיים של טום כי לא היה דבר שיכל לעשות בכדי למנוע זאת.

לעזאזל, טום אפילו די חיבב את הזקן בסוף. הוא כל כך קיווה
שהמשימה הזו שקיבל, להעביר את הקשיש לאנשי המקצוע הראויים
בארץ, תהיה בדיוק מה שהיא - משימה, אך היא הפכה להיות גם מעמסה
רגשית. עד לפני כחודש האיש הזה לא היה בחייו, ודאי שלא כסבא,
ועכשיו - הננו כאן.

המפגשים גבו מטום מחיר נפשי כבד יותר משציפה, ולכן, יחד עם
כולם, גם לו הוקל כאשר הושג האישור להטיס את סבא שולץ לישראל.
הקשיש התנגד בתחילה ולא הסכים לעזוב את צוות המרפאה וחבריו,
וגם להם היה קשה להגיד להתראות לזקן החמוד והשכחן, אך הדמנציה
הזו בדיוק הייתה גם זו שעזרה להקל על הפרידה.
בגיל 96, ערירי, ועל אף בריאותו התקינה יחסית של מר שולץ,
עדיין לא היה ברור האם יוכל לעמוד במסע שכזה, בטח כאשר לא היה
מזהה את טום ולו חמש דקות מרגע פגישתם.
אכן - ציפו בהתרגשות לבואו לארץ, אך כיצד יתמודד עם הזרים
המוחלטים שיקיפו אותו?

---

טיסת "אל-על" עברה בינתיים בנעימים מלבד מזג אוויר מעט לא יציב
ביציאה מהחוף המזרחי, וניתן היה לראות שסבא שולץ מתרגש. הוא
ענד פפיון אדום ושערו נמשך לאחור, שואל שאלות רבות על סבתא
ותוהה האם היא בכלל תזהה אותו. טום לא טרח לתקן אותו. למה
לשבור לזקן את הלב?
היכן שהוא מעל לאוקיינוס האטלנטי, בגובה שיוט, החליט טום לנסות
שוב ובפעם האחרונה.
הוא הדליק את תאורת הקריאה במושבי מחלקת העסקים בהם ישבו זה
לצידו של זה, והוציא את תיק המסמכים שלו.
- "סבא, זה טום, אתה זוכר אותי?"
הזקן לא הגיב.
- "סבא?"
מר שולץ, כאילו התעורר מאיזו מחשבה, פנה אליו וחייך - "אמרת
משהו? לא שמעתי בגלל רעש המנועים. אתה יודע שבתקופה שלי רצחו
גם אנשים עם מנוע דיזל פשוט..."
טום ויתר על ההיכרות השגרתית של תחילת השיחה.
- "כן סבא, אני יודע." הוא תהה מעט והמשיך. "סבא אני מבין שאתה
לא אוהב כשאני מראה לך תמונות, אבל אני צריך בבקשה שתסתכל
בשבילי פעם אחת - אחרונה ודי. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"
סבא שולץ היסס וניכר שדמעות מתקרבות לעיניו, אך הוא התעשת, אחז
בידו של טום בחוזקה, התנשם עמוקות ואמר: "כן, אני חושב
שאוכל".
טום, שחש שמשהו כאן שונה מהרגיל, מיהר לתא התמונות שבקלסר ושלף
אחת מהן.
היה זה תצלום מוצהב, בו נראתה קבוצת יהודים שירדה זה עתה מאחד
המשלוחים, קלגסים גרמנים מכוונים אליהם את נשקם, ומסביב
אנדרלמוסיה של אסירים במדים. כאוס של אנשים שממלאים פקודות
מתוך פחד קיומי על חייהם.
- "סבא, למה אתה לא מסוגל להסתכל בתמונות שלך מהמחנה?"
- "הן... הן פשוט מזכירות לי שהייתי אסיר... עבד של מישהו.
כשהרכבות עצרו, והאנשים ירדו, רק אז הבנתי כמה זה אמיתי, בכל
פעם מחדש. כמה אני כבר לא עצמי, רצונותיי לא חשובים, ולעולם לא
אהיה חשוב עוד. כמובן ששמענו על הזוועות לפני ההגעה למחנה, אבל
סירבנו להאמין, סירבנו לחשוב שבאמת קיים רוע טהור כזה,
שיטתי... והנה אני שם, נושם אותו, הוא חלק ממני. אהובתי היקרה
רחוקה ממני, אולי מתה בהפצצה, הרוסים אולי שחטו אותה, אנסו
אותה. האמריקאים שיטחו אותה בטעות, השד יודע מי או מה עלה
בגורלה... ואני לא יכולתי להגן עליה, בקושי הצלחתי להגן על
עצמי..."
- "מה עוד לא אהבת?" המשיך טום.
- "הריח של המדים... אוי, איזה ריח מצחין זה היה, של בשר אדם
צרוב. כמו של חרק שנשרף שוב ושוב תחת נורה לוהטת. אני זוכר איך
הם הובלו לתאים, ואיך הפעם הבאה שבה פגשו באוויר העולם היה
בצאתם מהארובה. כיצד אפשר?... בכל פעם שבה הזדמן לי להתקלח,
הייתי מקרצף את עצמי לדעת, לפעמים עד זוב דם. העיקר לא להישאר
עם הריח הזה."
- "סבא?"
עיניו התכולות והנוצצות של מר שולץ פגשו את אלו של טום.
- "סבא, אתה יודע מי אני?"
- "כן. אתה טום, אתה הנכד שלי. אתה לוקח אותי הביתה." טום
התעלם כרגע מהזיהוי הנדיר.
- "וסבא... אתה מכיר מישהו מהצילום? אולי סבתא שם?" כחכח
בגרונו והצביע על קבוצת הנשים.
- "אני... אני לא יודע. אני לא חושב..."
- "והאיש הזה? במדי האסיר? מי הוא?" אמר טום והצביע על אחד
מהמבטים המפוחדים בתמונה.
סבא שולץ עשה מאמץ אמיתי ואותנטי להיזכר שוב, אך ענה כי איננו
מצליח.
- "ואת החייל הגרמני הזה למשל, סבא, אתה זוכר?"
סבא שולץ הטה את ראשו, ונראה כאילו הוא מנסה למצוא את המילים.
טום היה קשוב כתמיד, אך הזקן החל שוב לדמוע, ואמר: "אני יודע
רק שלעולם לא אוכל לסלוח לו. זה מספיק לעכשיו טום".
הוא פנה לשמאלו, בהה מעבר לחלון לכיוון העלטה שנפרשה תחתיהם
לכמה דקות, ונרדם.

---

הקברניט הדליק את שלט הידוק החגורות, ומיד גם הכריזה הדיילת
הראשית על כך שהמטוס החל בתהליכי הנמכה לקראת הנחיתה בנמל
התעופה בן גוריון, על כל הנוסעים לשוב למקומותיהם.
מר שולץ ישן מאז שיחתו האחרונה עם טום, ובגלל עיכובים בלוח
הטיסות, שעת הנחיתה העדכנית הייתה 4:05 לפנות בוקר.
טום לא עצם עין מהרגע שהמריאו מפלורידה.
הוא לא פקפק לשנייה בדבריו של מר שולץ. האיש סבל יום ביומו, זה
היה ברור. הסיפורים, והמראות שתיאר וחווה, היו קשים מנשוא. הוא
תיאר לעצמו שהזקן לא יעמוד בהתרגשות ולא יצליח להתמודד עם
הטיפול והשאלות כשיגיעו לארץ.
מר שולץ, שהתעורר בינתיים, אולי מהפרשי הלחצים באוזניו, הביט
בטום וחייך:
- "אנחנו מגיעים הביתה טום! איזו התרגשות! תודה שאתה דואג לי,
אני שמח שיש לי נכד כמוך".
טום חייך אליו בהשלמה בחזרה, ובקול מעט חנוק שאל "תרצה מים
סבא? לא שתית כבר הרבה זמן".
הוא שחרר את חגורת המושב וניגש למטבח הקדמי, מתמתח ומתאוורר
בעצמו.

- "אדוני אם תוכל לשבת בבקשה, אנחנו נוחתים בקרוב." אמרה לו
דיילת צעירה, יפה ומעט קפוצה.
- "כמובן, אני רק מבקש בקבוק מים. זה עבור סבא שלי, אשמח שיהיו
לו כשיתעורר".
- "שוב אדוני, אנא גש למקומך ואני אביא לך את המים מיד
כשיתאפשר", השתדלה להיות שירותית. בכל זאת מחלקת עסקים.
טום שלף את ארנקו, הציג בפניה את התעודה ואמר: "רק בקבוק מים
בבקשה".
הדיילת הצעירה, נראתה מופתעת ומבולבלת. "וודאי אדוני,
וודאי...". היא קמה במהירות מכיסא הצוות ופתחה את אחת העגלות
האלו, שלא תראה בשום מקום אחר מלבד במטוס נוסעים.
- "אתה... אתה קשור גם למה שקורה על הקרקע?" שאלה הדיילת בחוסר
נוחות.
- "מה קורה על הקרקע?" השיב טום באגביות.
- "עדכנו אותנו רק שאנחנו נוחתים בטרמינל המרוחק יותר, וצוות
משטרה אמור לעלות על המטוס... אמרו לנו לא לדאוג ושמדובר
בתרגיל בלבד." היא בכל זאת נראתה לחוצה.
- טום היסס מעט, ושאל לבסוף - "מה שמך?"
- "ליאת", ענתה בחיוך, והבליטה את תג השם שמוקם בצורה כזו שלא
תוכל להפסיק לנסות ולקרוא בו. היא סגרה את התאים והגישה לו
בקבוק מים מינרליים חדש וכוס חד פעמית.
- "לא ליאת, אין לי שום קשר למה שקורה על הקרקע, אבל אם אמרו
לך שמדובר רק בתרגיל אז גם לך אין מה לדאוג. באמת שעושים את זה
כל הזמן. תודה על המים", הוסיף בחיוך מאולץ ועייף משלו.
- "אם תצטרך עוד משהו אני לרשותך", נהנתה מהפלירטוט הקצר.
טום שב למקומו ונתן לסבא שולץ לשתות מן הנוזל שבכוס. הזקן הודה
לו וגמע את כולו.

---

- "בן של אלף זונות גרמניות! אַרִיות מזדיינות בתחת! שיירקבו
כולן בגיהנום!" צרח אלי, עת שטום הצטרף אליו תחת המטריה
למרגלות המטוס, פנסים כחולים ואדומים מרצדים על פניהם של כל
הסובבים, טיפות הגשם נמתחו כשחלפו במהרה מטה אל מול פנסי
הרכבים.
מבטי הנוסעים היו מרותקים מבעד לחלונות חרף השעה, ללא מושג
אמיתי במתרחש.
- "תגיד לי איך יכול להיות שהזקן הרקוב הזה החליט בעצמו מתי
ללכת ולא נתן לנו את ההזדמנות לגמור אותו?"
טום כבר ראה את אלי, שועל מבצעים וותיק נסער בעבר, אבל הפעם
העוצמה הייתה גבוהה עשרות מונים.
- "נראה שהוא פשוט נרדם ולא התעורר." אמר טום, שנשמע בעיקר
מותש.
- "הוא בטח הרגיש משהו, שסגרנו עליו, על הזין הרופס הזה",
החווה אלי לעבר שק הגופות השחור הפתוח למחצה, מתאמץ שקולו ישמע
מבעד לרעש מנועי הסילון, שעדיין פעלו במצב סרק.
- "אני יכול להגיד לך בוודאות, אלי, שהוא לא הרגיש בכלום. אני
בספק אם הוא זכר משהו בכלל."
- "זכר או לא, הוא היה שם, ונשבענו שנרדוף את כולם."
האווירה הייתה מתוחה. טום היה עסוק בעיקר בלהקשיב לרעש טיפות
גשם הזלעפות שפגעו במטריה, בכדי לא לשמוע את אלו שפגעו בשק
הפלסטיק ובתוכו גופתו של מי שהיה עד לפני רגע "סבא שולץ".
- "קראתי את הדיווחים שלך טום. הם היו מאוד מפורטים. אתה רוצה
להגיד לי שהוא לא זיהה את עצמו אפילו פעם אחת? את הדרגות?
הסמלים? מדי האס.אס? אפילו לא את הפאקינג קסדה?"
- "כלום", ענה טום, ולאחר דממה רועמת של כדקה, הוסיף בזהירות
נחושה:
- "ואני, קראתי את כל התיק אלי. עשרות פעמים. המודיעין היה
מפורט ומדויק - אין לי ספק בזה, אבל בשום מקום, בשום מקום - לא
רשום שווילהלם ברגר לקח חלק פעיל ברציחות. אין אף תיעוד או
עדות עליו יורה, פוצע, מעניש... אני חושב שהוא פשוט לא הצליח
להכיל את מה שהוא ראה שם כשומר. אני זה שהיה איתו, אני זה
שהביט בו מדבר. הוא אפילו קעקע לעצמו מספר על הזרוע, למען
השם".
אלי נראה כאילו הוא עומד לצאת מכליו.
- "חי נפשי, הפשע המושלם! אתה מקשיב לעצמך? אז הוא גם רצח וגם
ירש? זה הוא בתמונות! ואני נשבע לך, שאם לא היה יורד עכשיו כזה
מבול, הייתי מאונן בעצמי לחלאה המתה הזו עד שהפין הלא נימול
שלו היה עומד, ומוכיח לכולם, כמו מגדל שמירה ליד עיירה פולנית
ארורה, שגם אם לא מופיע בשום מקום שהוא לחץ על ההדק - זה מספיק
שהוא היה שם! מבחינתי הוא רוצח כמו כולם!"
אלי, מטר תשעים של גבר נשוי ושלושה ילדים, הרבה להשתמש באברי
מין גבריים כדי להבהיר נקודות מסוימות. הוא הבין שצעקותיו
מושכות תשומת לב מיותרת, התעשת, ודיבר בקול עדין וסמכותי
יותר:
- "תשמע טום, עשית עבודה מעולה. לא כולם היו מצליחים לשמור על
כזה קור רוח במשך חודש שלם מול מפלצת אדם שכזו. בעוד יומיים
האפר של הטינופת כבר יהיה מפוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של
מדינת ישראל. התקשורת לא תהיה שם, ואף אחד לא ידע לעולם על מה
שעשינו כאן. דאגתי לנהג בשבילך. סע הביתה, עשית מספיק ואתה בטח
עייף. קח חופשה קצרה, תחזור ליחידה בעוד שבוע לתחקיר סופי,
ואני אוודא שלא תישאר שיערת ערווה אחת מהנאצי הזקן הזה.
עליי."

טום הביט באלי, הנהן באדישות, וניגש לאחד הרכבים הקרובים. הוא
הגניב מבט אחרון בשק, התעקש להכניס את חפציו בעצמו לתא המטען,
ונתן לנהג את כתובתו שבלב תל אביב.

הוא הגיע לדירתו המטופחת והבודדה, חלץ את נעליו, כיבה את מכשיר
הטלפון שלו, התפשט, נכנס למקלחת, ותחת זרם מים חם מהרגיל לקח
את הסבון - וקרצף, וקרצף, וקרצף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סנטה קלאוס?


היינו פותחים
אותו.


המחששה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/5/19 17:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא נו באמת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה