אני זוכרת איך הייתי מוצפת בשנאה כלפיי עצמי;
אני זוכרת לילות מלווים במתח, כמיהה לתחושת להב הסכין על עור
דק כנייר, מחשבות מעורפלות וקול שבור שנחנק מרוך הכרית הספוגה
בדמעות.
אני זוכרת איך כל ערב הייתי מוצאת את עצמי בדירה שלך-
למרות שזה בכלל היה במרתף של הבית של סבא שלך.
היו לך שם תופים, וגם מסך טלוויזיה בגודל של חצי מהבית...
גיטרות, וספה נוחה כזו.
הקול שלך היה נעים, והחיבוק שלך היה חם.
אני זוכרת חתולים בגווני אפור שייללו באופן קבוע מתחת לחלונך,
כשאני מתחרה איתם על תשומת לב שנידבת לי כמו צ'ופר על כניעתי.
לא שינה לך בכלל שהקצר בתקשורת בנינו כמעט והבעיר את כל הבית
לא עניין אותך לשמוע את הלחן שלי, אבל אהבת כשהייתי בסביבה
כי אני מבינה יותר מדי יחסית למישהי שלא מבינה כלום
הגרון שלי עמוק, והחיוך שלי שבור
אפילו אהבת את הטעם שלי במוזיקה-
כמעט כמו שאהבת להיות תמיד צודק.

אני זוכרת איך חצי שנה אחרי שעזבת, מצאתי את עצמי מחפשת פשרה
חיפשתי חום ואהבה, חיפשתי אותך.
במקום זאת מצאתי גבר עם בטחון משלו, אהבה עצמית והכל
הייתה לו מיטה וחצי ומסך טלוויזיה בגודל חצי מהבית
הוא חכם והלב שלו יפה
אני הייתי בודדה, והוא הרוויח מספיק כסף כדי לקנות מפעל שמייצר
דבק מגע-
לעומתך, הוא זכר לאסוף את השברים שלי עוד לפני שניסה לאחות
אותם, וידע להצחיק אותי; הוא נהנה מהבחירה הקפדנית שלי במוזיקה
שמלאה את החדר ברגשות שלא הצלחנו לומר בקול, לא התווכח אפילו
כשהשתלטתי על 50 אינץ' של קרינה בבחירת סרטים מלנכוליים, וזה
כל מה שהייתי צריכה.

אני זוכרת איך כל לילה הייתי מוצאת את עצמי בוכה, על כל מה
שרציתי לשתף ולא היה לי עם מי; כרית שכבר לא נותר בה מקום לעוד
סודות
אני זוכרת את ההארה, זוכרת כברת דרך וגפיים חבולות ממעידה על
שברי נשמתי.
היום אני יודעת שמגיע לי להיות ראשונה בסדר העדיפויות, מגיע לי
להיות נאהבת
אני שווה יותר מסמים, אני יותר מטעם סביר במוזיקה, וחיוך שבור
היום אני כמעט ומרגישה שלמה.