נמאס לי לכתוב מלנכוליה

כמו שנמאס לי להבטיח לעצמי הבטחות,
בידיעה שאשבור אותן
מאותה הסיבה הפשוטה;
אני לא מקיימת רק את ההבטחות שאני מבטיחה לעצמי

כאילו, זה מותר
וכאילו, לא היו כאן לפניי
כאילו, לא יהיו כאן גם אחריי.
נמאס לי להגיד שנמאס לי
אז, פשוט אגיד שלא מתחשק לי.

לא מתחשק לי לכתוב אהבה,
אני רוצה לעשות אהבה
מתחשק לי להסתכל עלייך כל הזמן,
ומתחשק לי שתלטף לי את השיער
תעשה לי נעים בגב, עם צורות כאלו מפותלות ומעורערות
כמו ההחלטות שעשיתי לאחרונה, ובכלל-
להחליט להתגבר עליו זו החלטה שמתבהרת לי כרגע;
כמו השמיים בתחילתו של היום.

יום יבוא והיופי שבדברים ימשיך להיות בגוון אחיד,
ולא ישנה לפחות חמישים גוונים
מצב הרוח שלי לא ינדוד בקיצוניות משחור ללבן;
כי החלטתי שאני אוהבת גם אפור.

מתחשק לי לשמוע שירה של פסנתר כנף,
לקבל השראה
לא מזמן גיליתי, שבטהובן בכלל היה חירש
ועכשיו זה מתבהר לי;
הוא יצר מנגינות כלכך יפות,
שלא יכל כלל לשמוע
הוא הרגיש, את כל היופי
כי הוא קיים בכל מקום

ואתה כל כך יפה,
פשוט בא לי לשיר לך בלי מילים לנצח.