זה היה בערב יום רביעי. ישבתי לי בנחת על הספה עם כוס תה
ועוגיות כשמוזיקה מרגיעה התנגנה בבית. השעה היתה כמעט עשר
כששמעתי דפיקה בדלת. בדרך מהספה אל הדלת ניסיתי במהירות לנחש
מי זה יכול להיות, אני לא מצפה לאף אחד ולכן הסקתי שזה בטח אחד
השכנים מנסה להשלים כוס חלב חסרה לארוחת ערב, ביצה למקושקשת או
משהו בסגנון. כשפתחתי את הדלת נכונה לי הפתעה לא נעימה - אחי
התאום.
"מה אתה עושה כאן? איך אתה בכלל יודע איפה אני גר?" שאלתי,
ופני נפלו.
"שלום אח שלי? נכון התגעגעת אלי? תביא חיבוק." אמר בקולו הרועם
ועוד לפני שהספקתי לברוח הוא חנק אותי בחיבוק דוב מזויף ופוצץ
לי בפרצוף בלון מהמסטיק שלעס בפה פתוח.
"אין בעיה שחסמתי עם הג'יפ שלי את הכניסה לרחוב, נכון? גם כך
אף אחד לא גר בשממה הזו, אה?" והוא גיחך לעצמו בפראות ובלי
לבקש רשות דחף אותי הצידה, נכנס הביתה והתיישב על הספה.
"שמע, אני לא יודע למה באתה" אמרתי לו, "אבל זה לא מתאים
עכשיו, יש כמה דברים שאני חייב לסיים לפני שאני הולך לישון."
"תפסיק לבלבל ת'שכל ותביא לי בקבוק בירה או כוסית ערק."
עמדתי בסלון אובד עצות. מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו כשאחי
התאום, האדם השנוא ביותר עליי עלי אדמות, יושב לי על הספה
בבית. החלטתי שלא ללכת סחור סחור ופשוט לדבר אליו גלויות.
התיישבתי לידו, בלי בקבוק בירה או כוסית ערק, הסתכלתי עליו
ואמרתי:
"שמע, דן, אתה יודע בדיוק מהן הרגשות שלי כלפיך. אתה אנס. אתה
פושע. אתה וולגרי. אתה אגו-מניאק שחצן ומוחצן. אתה צבוע ושקרן.
אתה תרמוס כל מי ומה שנקרה בדרכך רק כדי לצאת מרווח. אתה אלים
ומגדל דור נוסף של חיות אדם כמוך בארץ הזו. בקיצור, אין לך מה
לעשות בביתי ואני מבקש שתלך!" יריתי מהמותן והרגשתי איך הדם
עולה לי לראש והשנאה אליו מבצבצת לי מהאוזניים.
"אני שמח שאתה מרגיש ככה כלפיי וזה מעניין לי ת'תחת אבל אני פה
בסוג של שליחות. אתה יודע כמה לא אכפת לי מהאמא ואבא הדפוקים
שלנו שעדיף שהיו משאירים אותנו יתומים בגיל צעיר, אולי כך
היינו גדלים כמו שצריך, אבל עכשיו שאמא ככה חולה היא ביקשה
ממני לנסות ולהשלים איתך. ניסיתי להסביר לסנילית הזו שאין מצב
ושאתה שונא אותי יותר מאשר את חסן נסראללה. אבל היא התעקשה
ואמרה שזו הבקשה אחרונה שלה ממני על פני האדמה. נו, אז
הסכמתי."
"וככה אתה חושב שתוכל להשלים איתי? על ידי זה שתבוא ותקרא לאמא
שלי דפוקה וסנילית?"
"לא! לא חשבתי שזה יעזור."
"אז איך בדיוק אתה חושב להשלים איתי כשתהום כזו פעורה
בינינו?"
"או! פה בדיוק הטעות שלך, התהום הזו שאתה חושב שישנה שם בינינו
- היא לא כזו עמוקה." הוא אמר והוציא מתיקו מראה עגולה, כזו של
קוסמטיקה, הציב לי אותה מול הפנים ושאל: "את מי אתה רואה?"
"את עצמי, דה!"
"יופי." והוא סובב את המראה לצידה השני ושאל שוב: "ואת מי אתה
רואה עכשיו?"
במראה נשקפה בבואתי אלא שהיא היתה מעוות - פניי היו בעליי
עיניים אף ופה גדולים מאוד, חסרי פרופורציות אנושיות, כשהמצח
והסנטר נראו פחוסים.
"גם את עצמי" עניתי, "רק שעכשיו אני מעוות."
"יפה" הוא ענה, והמשיך תוך כדי שהוא מחזיק את המראה עם צידה
המעוות אל מול עיניי: "אני, זה אתה מעוות. כל מה שאתה חושב
שאתה לא רוצה להיות, כל מה שאתה פוחד להיות, כל מה שאתה סולד
ממנו כי זה לא נכון, כי זה לא צודק, כי זה לא מוסרי, כי זה לא
בסדר, כי ככה לא עושים, כי ככה לא מתנהגים, כל זה - זה אני! על
כל מידה טובה שאתה מביא לעולם, אני מביא מידה רעה, ואתה יודע
למה? כדי לאזן אותך! כי העולם הזה, אם תרצה או לא, הוא עולם
מאוזן. אין בו רק טורפים, או רק אוכלי עשב. יש בו את שניהם.
אחרת, שניהם לא היו מתקיימים. בעולם הזה אין רק מזג אויר נפלא,
יש גם הוריקנים, בצורות, מפולות בוץ וסופות ברקים שמכלות
מליוני דונמים של יערות על כל יושביהם באש. בעולם הזה אין רק
הרים מוריקים, יש גם הרי געש פעילים שמכסים בין לילה מחוזות
שלמים באדמת בזלת רותחת. בעולם הזה אין רק חיים, יש גם מוות,
אין רק הרמוניה, יש גם כאוס!"
הוא עצר מדבורו השוצף. המשכתי להביט בפניי המעוותות במראה עד
שהוא הוריד אותה. הסתכלתי עליו. ורידי צווארו פמפמו דם בחוזקה
לראשו. פניו היו אדומות.
"ואתה יודע" הוא המשיך בשפתיים קפוצות, "כל מה שצריך כדי להפוך
אותך להיות אני, זה רק לסובב את המראה על צידה השני. זה הכל
עניין של נסיבות. וכל מה שאני יכול לעשות או לעולל, גם אתה
יכול."
"וכל מה שצריך כדי להפוך אותך להיות אני" עניתי, "זה גם - רק
להפוך את המראה."
"נכון" הוא ענה.
"ומשפט אחרון לפני שאני הולך" הוא המשיך, "כדי שאתה תישאר אתה,
ואני אשאר אני, ועולם כמנהגו ינהג, כדאי ששנינו נפגש לפעמים,
ככה על כוס קפה או וויסקי, נכיר קצת זה את עולמו של זה. נוכל
ככה ללמוד ממה להיזהר וממה להתרחק. אחרת, לך תדע, האיזון הקדוש
עוד עלול להיות מופר."
הוא קם ויצא בלי לסגור אחריו את הדלת. שמעתי את מנוע הג'יפ
הענק שלו מתעורר לחיים ברעש רב. לאחר כדקה חרקו הצמיגים ואז
השקט שב על כנו. חשבתי לעצמי שהבן-זונה עשה עבודה טובה ושאת
ההבטחה שלו לאמא הוא קיים על הצד הטוב ביותר. ווידאתי שיש לי
את המספר שלו שמור בזיכרון הטלפון ושמתי לעצמי תזכורת ליום
שישי בעוד שבועיים לקבוע עם דן לערב בירה. בדרכי למיטה חשבתי
שאולי אני צריך להיות קצת יותר רע כדי שאולי הוא יהיה קצת יותר
טוב.

--