בטח אני טוב במשהו, חשבתי כשהייתי מוטל במיטה עם מצח קודח ולב
מתהפך. בטח אני טוב במשהו חיובי לי. הייתי צופה בטלוויזיה,
הרבה שטויות מנוזלות. הייתי משרבט שירים וסיפורים, הייתי מאכיל
את הכלב. הייתי מציל נערות צעירות מציפורני המוות והייאוש.
הייתי טוב גם ב-להשיג את הסמים שלי, בלי למשוך את תשומת הלב של
המשטרה, בלי להיכנס לסכסוכים עם ה-דילרים. הייתי טוב ב-לחיות
חיים צנועים בלי שמשהו יהיה חסר, וכל זה במעט מאוד כסף שהיה
לי. הייתי טוב לשחק כדור עם ילדים קטנים, ולהתחבב על חתולי
רחוב. הייתי טוב ב-לשמור על כוס המים שלי. אבל הדבר שהייתי בו
הכי טוב, שהפכתי מומחה בו, היה למות. יכולתי למות כל רגע,
ולכמה זמן שארצה. לפעמים הייתי מת שבועות, ואף אחד לא ידע, ולא
ניחש. וכשהבנתי שאני ממש טוב בזה, החלטתי לעשות מופע סיום
משלי, ולמות סופית. תכננתי את המוות שלי לפרטי פרטים, וגם
התאמנתי עליו. עשיתי את כל הסידורים הדרושים כדי שלא יצטרכו
לנקות אחריי אחרי שאמות, בלי להשאיר סירחון או חובות. זה צריך
להיות מוות פשוט, אבל יעיל, וגם מהנה. אחרי הכול יש לי רק
הזדמנות אחת למות סופית. וככה, כשאני מוטל על המיטה, הבנתי
שבעצם אני עושה את זה כבר זמן מה, בלי לדעת, ודי בהצלחה.